איך ומתי הומצאה קונספציית הבידול

מעבר ארז. צילום: Olly Lambert, Flickr. CC BY 2.0

מעבר ארז. צילום: Olly Lambert, Flickr. CC BY 2.0

מדי שנה מפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) אסופת מאמרים בשם "הערכה אסטרטגית לישראל", שמנתחים את הדילמות המדיניות והביטחוניות שעומדות בפני ישראל בשנה הקרובה. אחד המאמרים באסופה האחרונה שפורסמה הוא זה של ענת קורץ ואודי דקל – "ישראל והמבוי המדיני הסתום – לקראת חשיבה מחודשת" – שדן, בין השאר, גם במדיניות שעמדה במוקד הפעילות של 'גישה' בשנה האחרונה: מדיניות הבידול.

בשנה שעברה, כאשר פורסם דף המידע אודות מדיניות הבידול, מדיניות זו היתה תעלומה. מדי פעם אפשר היה לשמוע אנשי ביטחון מנמקים חלק ממגבלות התנועה בצורך "לבדל בין עזה לגדה", אולם לא ידוע על החלטת ממשלה שאישרה את המדיניות הזו ובאף מקום רשמי לא מוסבר מה היא כוללת. למרות זאת, המדיניות שרירה, קיימת ומשפיעה על חייהם של תושבי עזה והגדה המערבית כאחד.

מאמרם של קורץ ודקל הוא המאמר הראשון שנתקלנו בו שכולל התייחסות מפורשת למדיניות זו ולמיקומה בהקשר היסטורי. נטען בו כי מדיניות הבידול באה לעולם עוד לפני ניצחון חמאס בבחירות בינואר 2006 כחלק מניסיון "להטיב כלכלית עם הגדה המערבית ולהוכיח לציבור הפלסטיני כי רגיעה עדיפה על דרך 'ההתנגדות'".

חשוב לזכור שחלק נכבד מהגבלות התנועה על עזה הוטלו הרבה לפני 2005. כך, למשל, האיסור המוחלט על מעבר סטודנטים מעזה ללימודים בגדה, שנמצא בתוקף כבר מאז שנת 2000. חופש התנועה של תושבי עזה הצטמצם בהדרגה מתחילת שנות ה-90 ועד לתקופת השפל שלו בין קיץ 2007 לתחילת 2009.

כמעט שמונה שנים עברו מאז שנוסח, לפי קורץ ודקל, רציונל "הבידול". זמן טוב עבור מומחים לביטחון ואסטרטגיה להעריך אותו מחדש ולשאול – כפי שתוהים במרומז גם הכותבים – האם הניסיון להנדסת דעת קהל באמצעות לחץ חסר אבחנה על כלל האוכלוסייה השיג את מטרותיו. כמובן, שמבחן התוצאה אינו רלוונטי למבחן החוקיות של אותה מדיניות – מבחן שבו, על פי עמדת 'גישה', היא נכשלה מיומה הראשון. היא תמשיך להיכשל בו כל עוד הגבלות תנועה מוטלות למען מטרה פוליטית ולא כאמצעי הכרחי להתמודדות עם איום ביטחוני קונקרטי.

מדיניות הבידול משקפת הנחה שנעשית דומיננטית יותר בשנים האחרונות – המשא ומתן המדיני נועד בעיקר כדי לפתור את שאלת השליטה על הגדה המערבית. רצועת עזה, אם מתייחסים אליה, נדחקת לשיח הביטחוני. מאמרם של קורץ ודקל מתאר במפורט את הגורמים שהובילו לקיפאון המדיני בין ישראל לפלסטינים. אפשר להסכים עם הניתוח שלהם או לא, אבל ברור ממנו שעתיד התהליך המדיני והמדיניות של ישראל כלפי רצועת עזה אינם סוגיות נפרדות. גם אחרי שנים של בידול, עזה עודנה חלק מהמשוואה המדינית. והיא לא הולכת לשום מקום.

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *