בקשה צנועה מנועם חומסקי

חומסקי. צילום:  Peta-de-Aztlan, Flickr. CC BY 2.0

חומסקי. צילום: Peta-de-Aztlan, Flickr. CC BY 2.0

בואו נדבר רגע על העבודה שלנו. יש תפישה מקובלת שאומרת שעל מנת שארגונים כמונו יקדמו בהצלחה את המטרות שלהם, עליהם להתפשר על המורכבות והניואנסים של הנושא שבו הם עוסקים. אנחנו מקווים שמי שעוקב אחרי הפרסומים שלנו כבר שם לב שאנחנו לא שותפים לאמונה הזאת. למעשה, אנחנו חושבים שההיפך הוא הנכון. מביקורת שצמודה יותר לעובדות קשה יותר להתחמק. היא פשוט אפקטיבית יותר.

זו אחת הסיבות שאנחנו מגיבים כלפי פרסומים שכוללים הגזמות ומידע לא מדויק משני הצדדים – גם מצד גורמים שמצדיקים את מדיניות ישראל כלפי עזה וגם כלפי אנשים וארגונים שמבקרים אותה. עשינו את זה בראיונות, בהודעות לעיתונות, ברשתות חברתיות, ובעיקר בבלוג הזה (למשל כאן, כאן, או כאן).

אחרי ההקדמה הזאת, אולי יהיה מובן יותר מדוע חשוב לנו להתייחס למאמר הזה שפרסם השבוע נועם חומסקי. חומסקי – בלשן בעל שם עולמי ופעיל פוליטי משפיע מאד – חזר מביקור ברצועת עזה וכתב את רשמיו. אין בכוונתנו להתווכח עם הגרסה שהוא מציע לאירועים ההיסטוריים, ובטח שלא עם הרשמים האישיים שלו מעזה. גם לא נציע כאן ניתוח משלנו לאלימות של מי מהצדדים בסכסוך מסיבות שהסברנו בעבר. נתייחס כאן רק לכמה נקודות במאמר שעלולות לדעתנו להקשות על הבנת הגבלות התנועה שמוטלות היום על תושבי עזה.

הכנסת חומרי בניין

חומסקי מציין שישראל מאפשרת הכנסת חומרי בניין משטחה רק לארגונים בינלאומיים ולא למגזר הפרטי. זה נכון, וגם אנחנו מבקרים את האיסור הזה באופן עקבי. הוא לא מזכיר את קיומן של המנהרות שדרכן נכנסים חומרי הבניין החסרים.

רוב הציוד הכבד בעזה אינו מושבת, כפי שחומסקי מתאר. הדיווחים מהחודשים האחרונים על "תנופת בנייה" בעזה הם נכונים. למיטב ידיעתנו, אין כיום מחסור בכמויות של חומרי בניין עבור המגזר הפרטי בעזה, שמגיעים דרך המנהרות. אם כי מוכרות לנו טענות מצד קבלנים על איכות הסחורה שמגיעה מהמנהרות. דווקא פרויקטים של ארגונים בינלאומיים מוגבלים יותר על ידי המדיניות הישראלית, בשל הצורך שלהם לקבל אישור ממערכת הביטחון לכל פרויקט כתנאי להכנסת חומרי הבניין הדרושים.

לנו חשוב להזכיר שבשביל פיתוח כלכלי ארוך טווח בעזה דרוש שיקום של התעשייה והחקלאות שלה – סקטורים שעדיין משותקים כתוצאה מהאיסור על שיווק סחורות בישראל ובגדה. באופן כללי, השאלה אם יש או אין מחסור אינה רלבנטית לעמדתנו העקרונית שעל ישראל לבטל כל הגבלה שאינה חיונית להתמודדות עם איומים ביטחוניים קונקרטיים.

הכנסת מזון

חומסקי מצטט את פרסום "מצגת הקווים האדומים" בצמוד להתבטאויות ומחקרים מתקופות שונות, ומדבר על תת-התזונה שממנה סובלים רבים מילדי עזה. בואו נעשה קצת סדר. בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה ביוני 2007, הטילה ממשלת ישראל הגבלות על הכנסת מזון לרצועה. ארגון 'גישה' הוביל את המאבק נגד המדיניות הזאת, אבל לאורך כל הדרך טענו שלא נגרם בשום שלב מחסור במוצרי מזון בסיסיים. רמת הגישה של רבים מתושבי עזה למצרכי מזון נפגעה מאוד בשנות הסגר, בין השאר בשל עליות מחירים, גידול באבטלה, וחוסר יציבות במלאים שמוחזקים בעזה.

ושוב, גם אם לא היה רעב המוני בעזה, לא היתה שום הצדקה להגבלות שהוטלו על הכנסת מוצרי מזון רבים. מאז התחלפות הממשלה בירושלים בסוף מרץ 2009, ובעיקר בעקבות אירועי המשט במאי 2010, יושמו הקלות על הכנסת סחורות לרצועה ובוטלו כל ההגבלות הישראליות על הכנסת מזון לעזה.

בעזה שורר עוני חמור, שאחראי לחלק גדול מהמצוקות של תושביה. יש הרבה גורמים שאחראים לעוני הזה, והסגר בפירוש החריף אותו. אבל כיום, מקור הבעיה אינו הגבלות על הכנסת סחורות. הניתוק בין עזה לגדה וישראל, לעומת זאת, כן מהווה מחסום משמעותי בפני צמיחה ושיקום כלכלי.

מעבר אנשים בין עזה למצרים

חומסקי מתאר את הפתיחה ההדרגתית של מעבר רפיח לתנועת אנשים כשינוי "קלוש" (slight) שאינו בעל כל משמעות עבור "רבים מאוד" (a great many) מתושבי הרצועה. זאת משום שמצרים מתירה מעבר רק לפלסטינים נושאי דרכון פלסטיני, שהנפקתו מותנית באישור ישראלי. כל זה נכון, חוץ מהמספרים. למיטב ידיעתנו מתוך 1.7 מיליון הפלסטינים שחיים ברצועת עזה, כ-10,000 מנועים לעבור במעבר רפיח מהסיבה הזאת. מדובר במקרים קשים שבהם ישראל מונעת קבלת מעמד מאלפי אנשים ובכך מונעת מהם לצאת מהרצועה בצורה חוקית.

בחודשים האחרונים, מספר העוברים במעבר בשני הכיוונים הוא כ-40,000 בממוצע לחודש – אותו מספר אנשים שעברו בתקופת יישום הסכם המעברים (AMA) בין 2005 ל-2006. חומסקי גם לא מזכיר שנושאי דרכונים זרים, כמוהו, יכולים להיכנס ולצאת בכפוף למדיניות האשרות וההיתרים של מצרים ושלטון חמאס. דימוי ה"כלא הפתוח" לא מסייע לדעתנו להבנת פני הדברים כיום. לשמחתנו, המאמר מזכיר ששינוי המדיניות של מצרים במעבר רפיח לא השפיע כלל על חופש התנועה בין עזה לגדה שנותר עדיין תחת הגבלות כבדות של מערכת הביטחון הישראלית.

מצב מערכת הבריאות

חומסקי מקדיש חלק ניכר ממאמרו למצב שירותי הרפואה בעזה, ומצטט מקורות שונים שמתייחסים לתקופות שונות. גם כאן, כדאי לעדכן ולעשות קצת סדר. ישראל לא מגבילה הכנסה של תרופות לרצועה. מקרים של מחסור בתרופות בעזה התרחשו כתוצאה מחילוקי דעות בין הרשות הפלסטינית (רש"פ) בגדה לשלטון החמאס ברצועה. מעבר חולים לטיפול בישראל ובגדה רחוק מלהיות תקין, אבל גם כאן כדאי לחדד את חלוקת האחריות בצורה מדויקת. הרש"פ מממנת טיפול לתושבי עזה מחוץ לרצועה רק עבור טיפולים שאינם זמינים בה, גם אם איכותם גבוהה יותר בחוץ. במקרים של הפניית חולים לטיפול מחוץ לעזה, ההחלטה אם לשלוח אותם לישראל, לגדה, או למצרים מתקבלת על ידי הרשות ומושפעת משיקולים כספיים. תושבי עזה אינם חופשיים לבחור לקבל טיפול רפואי בישראל ובגדה, גם לא באופן פרטי.

חולים המופנים לישראל או לגדה עוברים תהליך של אישור ביטחוני, שבמקרים לא מעטים מביא לעיכוב או למניעה בקבלת הטיפול. לפי נתונים של ארגון 'רופאים לזכויות אדם' (רל"א), מתוך כל הבקשות שהוגשו למעבר חולים לישראל ולגדה במחצית הראשונה של 2012 אחוז אחד סורב. ב-5% מהמקרים נגרם עיכוב שפגע בטיפול. אין להמעיט בסבל ובצער שכרוך בכל מקרה ומקרה כזה. עם זאת, כדאי לציין שהנתונים המקבילים למחצית הראשונה של 2011 היו כפולים בדיוק: 10% מעוכבים ו-2% מסורבים. חל שיפור, והוא רק מעודד אותנו להמשיך לפעול באינטנסיביות בשיתוף עם רל"א כדי להגיע למצב שבו לא תהיה כל פגיעה מצד ישראל בזכותם של תושבי עזה לשירותי בריאות.

****

אנחנו מבינים את הרושם הקשה של חומסקי מביקורו בעזה. העבודה שלנו מפגישה אותנו יום יום עם סיפורים כואבים של תושבי הרצועה שמנועים מלרכוש השכלה, מלהתאחד עם בן זוג או ילד, או מלפתח את העסקים שלהם. כשזה קורה כתוצאה מהגבלות ישראליות, אנחנו עושים ככל יכולתנו לעזור. ברוב מוחץ של המקרים, אנחנו גם מצליחים. זאת העבודה שלנו.

האתגר הגדול לו אנחנו שותפים הוא לשכנע עוד ועוד אנשים בישראל ובעולם שלמרות ההקלות שיישמה ממשלת נתניהו בסגר, היא עדיין מטילה הגבלות תנועה שצריך ואפשר להסיר. כך אומר החוק הבינלאומי; כך אומר השכל הישר; וכך אומר האינטרס שיש לישראלים ולפלסטינים בעתיד טוב יותר.

תמונה שקל להפריך באמצעות עובדות נגדיות היא כלי חלש בכל מערכה ציבורית. בעיני המתקשים להשתכנע, מציאת אי דיוק בפרט אחד מחשידה מיד את כל שאר הפרטים. באותה צורה, אי דיוקים בביקורת אחת, מטפחים יחס של אי אמון כלפי כל ביקורת אחרת באותו נושא. לכן אנחנו מבקשים מחומסקי, ומכל מי שפועל, כמונו, למען זכויות האדם של תושבי עזה, להמשיך לייצר ביקורת נוקבת על כל גורם שפוגע בהן, אבל מבלי להתפשר על הדיוק בעובדות.

פורסם בקטגוריה יצוא מעזה, מדיניות הבידול, מעבר סחורות לעזה, פיתוח כלכלי, תשתיות בעזה, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות על בקשה צנועה מנועם חומסקי

  1. מאת אחת אחת‏:

    בקשה כל כך צנועה שאף אחד לא חתום עליה? חוששים ממשהו? למה אף אחד לא מוכן לקחת את האחריות? זה כי הוא עוד לא סיים את התואר והמרצה שלו מעריץ את חומסקי או משהו?

    • מאת admin‏:

      הי אחת,
      כאשר פוסטים שמתפרסמים כאן מייצגים את עמדת 'גישה' ולא את עמדתו של עובד ספציפי בארגון, אנו לא חותמים עליהם. את מוזמנת לבדוק פוסטים אחרים בבלוג ולראות שזה המצב.

  2. מאת נועם‏:

    אתם כותבים: "הוא לא מזכיר את קיומן של המנהרות שדרכן נכנסים חומרי הבניין החסרים". "למיטב ידיעתנו, אין כיום מחסור בכמויות של חומרי בניין עבור המגזר הפרטי בעזה, שמגיעים דרך המנהרות". עשוי להשתמע מכך שבעיניכם המנהרות הן דרך רגילה למעבר סחורות, כמו מעבר גבול בין מדינות. זה מוזר ומקומם. הרי המנהרות הן אילוץ בעייתי שנוצר בגלל הגבלות על מעבר סחורות. האם אפשר להתייחס לפתרון הזה כאל השלמה רגילה של כמות הסחורות הנכנסות לעזה, המאזנת את ההגבלות הישראליות?

    • מאת admin‏:

      נועם,
      אנו לא חושבים שהמנהרות הן דרך רגילה או ראויה להעברת סחורות, אבל נראה לנו שמטעה לטעון שהבנייה במגזר הפרטי בעזה תלויה רק בישראל, בהתחשב בכך שהמנהרות קיימות.
      יצויין גם שהמנהרות אינן קיימות עוד רק כאילוץ. אין ספק שהן מאפשרות לתושבי הרצועה להנות גם מיבוא של חומרים שישראל מגדירה "דו-שימושיים", כמו חומרי בנייה, ואין גם ספק שהמנהרות ממשיכות לפעול בין היתר בשל החשש בעזה להישאר תלויים במדיניות הישראלית. עם זאת, המנהרות הן גם מקור רווח לחמאס ולאלו שמפעילים אותן, ומאפשרות יבוא מוצרים לרצועה שהינו זול יותר, בחלק מהמקרים, מהייבוא דרך כרם שלום.

  3. מאת דרור‏:

    לא נראה לכם מוזר שאין ולו פלסטיני אחד בנמצא, שיוצא נגד מדיניות הטרור והפיגועים?
    שדואג לזכויות האדם של ישראלים? שטוען שחיי ישראלים אינם הפקר?
    ואם יש הרבה יותר ישראלים שחרדים לגורל פלסטינים מאשר ההיפך, מה זה אומר על שכנינו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *