נופלים בין הניירות: מה יכול לגלות טופס אחד

ביורוקרטיה לא מצטלמת היטב; חתימה של פקיד לא עוברת מסך. היא גם לא נכתבת בקלות – טפסים ותת-סעיפים יכולים לעייף גם את הקורא הנחוש ביותר. אבל ביורוקרטיה שולטת על חייהם של אלפים, וטופס אחד יכול להיות המרחק היחיד שתאלץ לעבור כדי לפגוש את משפחתך. בעולם כזה, טופס אחד יכול ללמד רבות על חייהם של מאות אלפים, אם מביטים בו מספיק מקרוב.

לאחרונה שלח לנו מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) מסמך שמפרט מה צריך לעשות פלסטיני שמתגורר בגדה כדי לעבור להשתקע ברצועת עזה. בניגוד להרבה נהלים אחרים של המתפ"ש, הפעם מדובר בפרוצדורה פשוטה, בסך הכל. ובכל זאת, היא חושפת הרבה ממדיניות משרד הביטחון ביחס לעזה ולגדה ומספקת הצצה עקיפה לחייהם של הפלסטינים שצריכים לחיות תחת מדיניות זו. החלטנו להקדיש כמה מלים למספר סעיפים חשובים מהנוהל הזה:

סעיף 1א'

סעיף 1א'

מפתה להעיר שחמאס לא השתלט על רצועת עזה ב-2006 אלא ב-2007, אולם סעיף זה מעלה תמיהה חשובה בהרבה. "הוחלט על התווית מדיניות בידול בין איו"ש ורצ"ע," נכתב במסמך. לא נכתב מהי אותה מדיניות ומה ההצדקות לה. לא נכתב גם מי החליט על מדיניות זו – הממשלה? שר הביטחון? הצבא?

הצבא משתמש במונח "מדיניות הבידול" שוב ושוב כדי להצדיק הגבלות על תנועת אנשים וסחורות לעזה וממנה. עד עתה אנו לא יודעים מהי מדיניות זו, מי קבע אותה ולמי ניתן לערער עליה. לא ברור גם כיצד מדיניות זו מתיישבת עם הצהרות הצבא והממשלה בנוגע להסרת הסגר האזרחי על עזה והחשיבות שבפיתוח כלכלי של הרצועה.

סעיף 1ב'

על פי סעיף זה, תושב הגדה רשאי להגיש בקשה להשתקעות ברצועת עזה "לכל צורך שנתפס כהומניטארי (בד"כ איחוד משפחה)". מפתיע לגלות שמשרד הביטחון מתייחס לאיחוד משפחות כצורך הומניטרי, מאחר שבנוהל המקביל, שמסדיר את הטיפול בבקשותיהם של פלסטינים שרוצים לעבור לגדה, נאמר במפורש כי "קשרי משפחה, כשלעצמם, אינם עולים כדי נימוק הומניטארי המצדיק השתקעות באיו"ש".

במלים אחרות, איחוד משפחות נחשב לקריטריון הומניטרי רק אם אתם פלסטינים שמעוניינים לעבור לגור בעזה. קשרי משפחה של פלסטינים בעזה כבר אינם בגדר מניע הומניטרי הולם.

סעיף 1ג'

סעיף 1ג'

למעשה, אפשר היה לתאר את כל נוהל ההשתקעות באמצעות סעיף זה בלבד: ישראל אוסרת על השתקעותם של תושבי הרצועה בגדה המערבית, למעט מקרים חריגים, ולכן מקלה על פלסטינים מהגדה לעבור ולהשתקע ברצועת עזה.

מי שמחליט לעבור לרצועת עזה מחליט לעבור למקום שיש בו כיום 30.3 אחוזי אבטלה ולמעלה מ-70 אחוזים מאוכלוסייתו מקבלת סיוע הומניטרי. יתרה מכך, קשה להתחרט על ההחלטה:

סעיף 3ב'

סעיף 3ב'

שליטה שקטה: מרשם האוכלוסין
ישראל מוסיפה לשלוט במרשם האוכלוסין הפלסטיני, המשותף לרצועת עזה ולגדה המערבית. הן ברצועת עזה, הן בגדה המערבית, כל שינוי במרשם האוכלוסין – לידה, נישואין, גירושין, פטירה או שינוי כתובת – דורש אישור ישראלי, אשר רק לאחר קבלתו יכולה הרשות הפלסטינית להנפיק תעודה או ספח בהתאם.באמצעות השליטה במרשם האוכלוסין מוסיפה ישראל לשלוט בתנועת פלסטינים, שכן תושב פלסטיני המבקש לנוע במעבר רפיח או במעבר ארז נדרש להראות תעודת זהות או דרכון שאושרו בידי מדינת ישראל. ישראל גם מפעילה שליטה על מקום מגוריהם של תושבים פלסטינים, שכן המען הרשום בתעודת הזהות המאושרת בידי ישראל, הוא שקובע היכן האדם המחזיק בה יורשה לשהות.

על מנת להשתקע ברצועת עזה, צריך לחתום על הצהרה לפיה הינך מודע לכך ש"כניסת תושבים, שמרכז חייהם מצוי ברצועת עזה, לאזור יהודה והשומרון מותרת אך ורק במקרים הומניטריים וחריגים". כלומר, אם החלטתם לעבור לרצועה, דעו שמדובר בהחלטה סופית. לא רק שייאסר עליכם לחזור להשתקע בגדה, גם ביקורים בגדה המערבית נעשים בהתאם לקריטריונים נוקשים מאוד.

שליטת חמאס ברצועה והיעדר רצף טריטוריאלי עם הגדה משמשים מספר אנשים כהצדקה להתייחסות לרצועה כיחידה מדינית נפרדת. אולם בלתי סביר שהפלסטינים (כמו גם ידידותיה הגדולות ביותר של ישראל) יקבלו את ההפרדה הזו, ולא בכדי – רצועת עזה עודנה קשורה בקשרים עבותים לגדה המערבית: לתושבי הרצועה יש קרובים בגדה ולהיפך, מערכות החינוך של הרצועה והגדה התפתחו יחדיו, ובין שני האזורים היו בעבר קשרי מסחר חיוניים. וזאת מבלי להזכיר שגם ישראל מכירה ברצועת עזה ובגדה כיחידה טריטוריאלית אחת. אדם שרוצה לעבור לגור בעזה יודע שיתכן מאוד כי הוא לא יוכל עוד לחזור לגדה המערבית. אם יש לו משפחה בגדה, הוא כנראה יוכל לראות אותה רק אם אחד מבני המשפחה שלו יהיה חולה או בחו"ל, וגם זאת לאחר מסע ביורוקרטי עתיר טפסים וארוך; אם הוא ירצה ללמוד באוניברסיטאות בגדה, הוא לא יוכל לעשות זאת; מסחר עם הגדה כמעט לא בא בחשבון וסיכוייו לצאת במהלך החגים למקומות קדושים למוסלמים קטנים אף הם.

להשתלטות חמאס על רצועת עזה יש השלכות ביטחוניות על ישראל ולכן גם על תנועת אנשים וסחורות, אולם קשה למצוא נימוק ביטחוני לחלק ניכר מהגבלות התנועה. למעשה, ישראל אומרת זאת בעצמה, בנוהל טיפול בבקשת השתקעות של תושב עזה בגדה:

נוהל השתקעות מעזה לגדה, סעיף ב' 8

נוהל השתקעות מעזה לגדה, סעיף ב' 8

היעדר מניעה ביטחונית הוא רק התנאי הראשון לקבל אישור השתקעות בגדה המערבית. התנאים האחרים מורכבים ונפתלים יותר. כך, למשל, חולה כרוני שזקוק לסעד של בן משפחה לא יקבל אישור השתקעות במקרה שיש בן משפחה אחר בעזה שיוכל לטפל בו. איזו סיבה ביטחונית יכולה להיות לכך? ומה ההיגיון הביטחוני שבאיסור על קטין שאחד מהוריו נפטר בעזה לצאת לחיות עם ההורה הנותר בגדה המערבית, במקרה שיש לו קרוב משפחה אחר ברצועה? האם אותו קטין נעשה סיכון ביטחוני מרגע שיש לו קרובים נוספים ברצועת עזה?

אנו לא יודעים מדוע מי שעובר לרצועת עזה כמעט שאינו רשאי לחזור לגדה וקשה להאמין שהמעבר לרצועה הופך אדם, אוטומטית, לסיכון ביטחוני. אנו יודעים רק שקל יותר לעבור מהגדה המערבית לרצועת עזה מלבצע את המעבר ההפוך, ושמשפחות רבות – חציין כאן, חציין שם – סובלות מהגבלות התנועה הללו. בכל שבוע מגיעות אלינו פניות של פלסטינים שחוששים להיכנס לרצועה, מפחד שלא יתנו להם לצאת חזרה לגדה; אנשים שלא ראו שנים את אימם, אביהם, אחותם; אנשים שחיים בגדה המערבית אך כתובתם הרשומה היא רצועת עזה, מכיוון שישראל לא עדכנה את רישום האוכלוסין הפלסטיני מאז שנת 2000, ולכן הם מפחדים לצאת לירדן, לעבור במחסומים או לבקר ברצועה. כל האנשים הללו אינם נמצאים בגבולות ההגדרה הצרה ל"קריטריונים הומניטריים". אלא אם כן, כמובן, הם מעוניינים לעבור לגור ברצועה.

פורסם בקטגוריה מדיניות הבידול, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *