עוד טעויות נפוצות על עזה – המהדורה הבינלאומית

לאחר שבפוסט קודם עסקנו בתפיסות המוטעות כלפי עזה שמככבות בעיקר בדיון הציבורי בישראל, השבוע אנחנו מפנים את הזרקור לאלה שבדרך כלל אנחנו שומעים מחו"ל.

במקום השישי: יש מצור על הרצועה

קל מאד לסתור דימוי מוקצן של הסגר באמצעות כמה תמונות שמציגות שוק סואן. שוק פיראס במרכז העיר עזה

קל מאד לסתור דימוי מוקצן של הסגר באמצעות כמה תמונות שמציגות שוק סואן. שוק פיראס במרכז העיר עזה

השימוש במונח 'מצור' נפוץ מאוד, אך מתאר לדעתנו את המצב בעזה באופן מוטעה. אנחנו משתמשים במונח 'סגר', והנימוקים לכך מופיעים בנייר העמדה הזה (בעיקר מעמוד 4). אם נניח לרגע את המינוח המשפטי בצד, ברור שהשימוש במילה 'מצור' נועד לתאר את המצב הקשה עמו מתמודדים תושבי עזה, ולרוב מתוך כוונות טובות ורצון לעזור. הבעיה היא שמונח זה נוטה להתפרש כמצב בו אף אדם ושום סחורה לא נכנסים לרצועה או יוצאים ממנה (ושוב, למרות שהמשמעות המשפטית שלו היא די שונה). בפועל אין מניעה מוחלטת של תנועת אנשים וסחורות, ולכן קל להפריך את טענות ה'מצור', ועל הדרך להשכיח את הסגר האמיתי והקשה שמוטל על הרצועה. במילים אחרות, קל מאד לסתור דימוי מוקצן של הסגר באמצעות כמה תמונות שמציגות שוק סואן או סטטיסטיקות על מספר המשאיות שנכנסו לרצועה. בשורה התחתונה זה לא שאין תנועה כלל, אלא שהתנועה האזרחית עדיין מוגבלת בתחומים מאוד משמעותיים.

במקום החמישי: תושבי עזה לא יכולים לצאת ממנה לשום מקום

טענה זו תיארה כמעט במדויק את המציאות עד יוני 2010, אז החלה מצרים לאפשר תנועה גדולה יותר של אנשים דרך מעבר רפיח. כיום כ-28,000 איש חוצים את המעבר בשני הכיוונים מדי חודש, וכבר אין רשימות המתנה ליציאה מעזה למצרים. כך שיציאת אנשים מעזה למקומות אחרים בעולם קלה יותר מאשר בעבר, ונתונה פחות לשליטת ישראל.

מה שלא השתנה כמעט הן המגבלות על תנועת סחורות ואנשים מעזה לישראל ולגדה המערבית. זה עיקר הבעיה כי עזה והגדה עדיין חולקות מערכות חינוך ובריאות משותפות, וקשורות באינספור קשרים משפחתיים וחברתיים. השווקים העיקריים עבור סחורות מעזה נמצאים בישראל ובגדה. למרות שהיציאה מעזה לאזורים אלה מוגבלת רשמית ל'מקרים הומניטריים חריגים", בפועל מאושרות כל חודש בסביבות 3,000 יציאות של פלסטינים מהרצועה לישראל: כמעט חצי מהן של אנשי עסקים, והשאר בעיקר של חולים ומלוויהם. בהשוואה ליותר מחצי מיליון היציאות שנרשמו כל חודש לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, זהו מספר זניח.

גם מפתיחת מעבר רפיח לא כולם יכולים ליהנות. בעזה מתגוררים אלפי אנשים חסרי מעמד ולחלקם חסרים המסמכים הדרושים כדי לצאת מהרצועה. עבור אנשים אלו, נסיעות מחוץ לעזה אינן אפשריות כיוון שהם אינם מוכרים על ידי ישראל, מצרים או כל מקום אחר. באמצעות שליטתה במרשם האוכלוסין הפלסטיני, ישראל ממשיכה לקבוע מי נחשב לתושב עזה ולכן יכול לקבל תעודת זהות ודרכון.

במקום הרביעי: אסור לישראל לעצור ספינות בדרכן לעזה על פי החוק

אנו מחזיקים בעמדה שלפי דיני כיבוש של המשפט הבינלאומי יש לישראל את הזכות לקבוע באלו דרכים יכנסו ויצאו אנשים וסחורות לרצועת עזה, ולהתנות את מעברם בבדיקות בטחוניות. אבל מוטלת עליה גם החובה לאפשר תנועה וגישה כדי לאפשר חיים תקינים ברצועה. במילים אחרות, הסמכות שמתירה לישראל לעצור ספינות היא אותה הסמכות שמטילה עליה אחריות לאפשר חופש תנועה בכפוף לבדיקות ביטחוניות חיוניות.

במקום השלישי: לישראל אחריות מלאה על המתרחש בעזה בגלל הכיבוש

לדעתנו, הנוסחה ההגיונית ביותר היא ששליטה שווה אחריות – המרחבים ותחומי החיים שישראל שולטת בהם ברצועה נמצאים תחת אחריותה, כמו היכולת לייצא והאפשרות לתנועה בין עזה לגדה המערבית. זה לא אומר שחמאס או הרשות הפלסטינית אינם נושאים באחריות למתרחש בתחומי שליטתם העיקרית, כמו הפקת ספרי לימוד או ניהול בתי הסוהר לדוגמא.

במקום השני: עזה זקוקה ליותר סיוע מבחוץ

אנו שומעים שוב ושוב את אותה מנטרה נכונה ומוכרת – אנשים מעוניינים לעבוד, לא לקבל צדקה. משפחת אבו שווארב

אנו שומעים שוב ושוב את אותה מנטרה נכונה ומוכרת – אנשים מעוניינים לעבוד, לא לקבל צדקה. משפחת אבו שווארב

נכון שלפחות 70% מהאוכלוסייה מקבלים סיוע הומניטרי, אך הבעיה המרכזית איננה מחסור בסיוע אלא מחסור בפעילות כלכלית שתגמול אנשים מהתלות בסיוע כזה. אנו שומעים שוב ושוב את אותה מנטרה נכונה ומוכרת – אנשים מעוניינים לעבוד, לא לקבל צדקה. הגבלות על תנועה של אנשים וסחורות מנעו מתושבי עזה לעסוק בעבודה יצרנית המכבדת את בעליה, כמו למשל במקרה של נעימה אבו שווארב ומשפחתה.

החדשות הטובות הן שלעזה יש פוטנציאל להיות חלק יצרני ומשגשג מהכלכלה הפלסטינית: יש לה תשתיות, אוניברסיטאות, חברה אזרחית איתנה, תעשיה ואוכלוסייה משכילה מאד. זו לא סיבה לטעון שהכל בסדר או להיות שבעי רצון. זוהי קריאה להסיר את אותן הגבלות תנועה מיותרות שחוסמות בפני האנשים האלה את האפשרות לממש את הפוטנציאל שלהם במלואו.

במקום הראשון: יש משבר הומניטרי בעזה

כפי שהזכרנו קודם, כשצובעים את הרצועה במשיכות גסות של טרמינולוגיה קודרת, קל הרבה יותר להפריך אותן ולהסתיר את התמונה האמיתית. האם כל אוכלוסיית עזה מתמודדת עם משבר הומניטרי, מהסוג שמדמיינים כשחושבים על מקומות מוכי רעב או אסון? התשובה היא שלילית. עם זאת, קשה להתווכח עם העובדה שללא המאמצים והמשאבים של ארגונים בינלאומיים, כולל האו"ם, המצב עלול היה הרבה יותר גרוע. קשה גם לקבל את הגבלות התנועה, על השיתוק הכלכלי והתלות הכרונית בצדקה שהן גורמות, בעיקר כאשר המדיניות המוצהרת של הממשלה הנוכחית היא לאפשר פיתוח כלכלי ברצועה. אנחנו חושבים שהשאלה האם יש או אין משבר הומניטרי בעזה היא לא השאלה שצריך לשאול. לעיתים קרובות נראה לנו שעבור רבים, הקו האדום החמקמק שמגדיר מתי מצוקה הופכת ל"משבר המוניטרי" מסמן גם את גבולות תשומת הלב שלהם. אנו מאמינים שהאחריות והאינטרסים של ישראל ושל הקהילה הבינלאומית דורשים שנכוון גבוה מכך.

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.