מה למדנו מעזה?

"ישראל עשתה יותר מלהציע הצעות נדיבות. אנחנו עזבנו שטחים – יצאנו מלבנון ב-2000 ועזבנו גם את הסנטימטר האחרון בעזה ב-2005. זה לא הרגיע את הסערה האסלאמית הקיצונית, זה רק קירב אותה אלינו והפך אותה חזקה יותר. חיזבאללה וחמאס ירו אלפי טילים על ערינו מאותם שטחים שמהם נסוגנו. המתונים הובסו על-ידי הקיצונים" (נאום נתניהו באו"ם, 23.9.11).

נאומו של ראש הממשלה באו"ם לפני שבועיים הראה שוב עד כמה מרכזית רצועת עזה להבנת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אי אפשר לדבר על המבוי הסתום שבו נמצא התהליך המדיני מבלי לדבר על הרצועה, ובמיוחד – ההתנתקות ממנה. נתניהו שיקף עמדה של ישראלים רבים שרואים בעזה תרחיש אימים, דוגמא למה שעלול לקרות במקרה שישראל תיסוג מהגדה המערבית, במיוחד אם תעשה זאת ללא הסדר. נסוגנו מעזה, אמר נתניהו, והקיצונים התחזקו.

אבל בעזה טמון לקח נוסף, לקח שאותו נתניהו לא הזכיר בנאומו. עזה לא חייבת להיות תרחיש האימים של הסכסוך. נתניהו קושר בין המדיניות הישראלית בעת ההתנתקות לבין התחזקות חמאס, אבל ההתנתקות לא היתה סוף המדיניות הישראלית באזור. הסגר שהחל מעט אחריה עודנו שריר וקיים, ושורה ארוכה של עיתונאים, פרשנים וחוקרים ישראלים כבר קבעו שמדיניות זו, שנועדה במוצהר להחליש את חמאס, השיגה בדיוק את התוצאה ההפוכה.

באחד הפוסטים הקודמים שלנו קיבצנו מבחר של התבטאויות כאלה מהשנה האחרונה. מאז נוספו אליהם גם פרשנים ואישי ציבור נוספים. אם בעבר קראו עופר שלח, עמוס הראל ודן מרגלית להסרת הסגר, ד"ר צבי בראל, פרשן בכיר של "הארץ", קורא לכך כבר זמן רב. לא רק שהסגר על הרצועה חסר תועלת, טען בראל, הוא גם מזיק ליחסי החוץ של ישראל. גם המכון למחקרי ביטחון לאומי פרסם נייר עמדה שבו הוא מציע לישראל להיכנס לדיונים עם טורקיה על כניסת ספינות לרצועה לאחר בדיקה ביטחונית.

ואם הסגר הוא חסר תועלת, הרי שההקלות בו, שנערכו ב-2010, דווקא הצליחו להשיג את מטרותיה המוצהרות של ישראל. כפי שמראה דני רובינשטיין ב"כלכליסט", ההקלות היוו פגיעה ממשית באחיזת חמאס ברצועה. הסגר, טוען רובינשטיין, סייע לחמאס להתבסס, שכן הארגון הסתמך על גביית מסים ואגרות מהייבוא לרצועה דרך המנהרות בגבול רפיח. במלים אחרות, ההקלות פגעו באחד ממקורות ההכנסה הגדולים של חמאס. רובינשטיין מסתמך, בין היתר, על דו"ח של מרכז פרס לשלום, שקובע כי חמאס הפך את מגבלות הסחר הישראליות למנוף להצלחה כלכלית וכי תקציבו השנתי עלה מ-40 מיליון דולר ב-2006 לכ-500 מיליון ב-2010. דו"ח של אונר"א, שפורסם באותו יום, מראה כיצד הסגר סייע להגדלת הסקטור הציבורי ברצועה, שנשלט על ידי חמאס, ולקריסת הסקטור הפרטי.

דווקא ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ניסח זאת היטב בעבר, בראיון שנתן לאיילה חסון ב-2.7.10. "אני חושב שהסגר האזרחי יפגע בסגר הביטחוני," אמר נתניהו, "במקום להעצים את המעמד שלנו ואת התביעות שלנו מול החמאס, הוא בעצם התחיל לערער את העליונות המוסרית שלנו".

נתניהו טען אז שישראל הסירה את הסגר האזרחי על הרצועה, אולם הקלות אין פירושן הסרה מוחלטת של הסגר; ישראל עדיין מונעת מעבר אנשים וייצוא מהרצועה. ולמדיניות הזו יש מחיר: למעלה משבעים אחוזים מתושבי הרצועה מקבלים סיוע הומניטרי ושיעור האבטלה עומד על 25.6 אחוזים.

הגיע הזמן שעזה תפסיק להיות תרחיש האימים של ישראל. הסגר על הרצועה נותר בתוקפו מאז 2007. במהלכו, התרסקה הכלכלה האזרחית ברצועה, ומפלסטינים המתגוררים בעזה נמנעה הזכות לבקר את משפחותיהם, ללמוד בגדה או לסחור עמה. הסגר לא סייע להפחתת ירי הרקטות, להחזרת גלעד שליט או להפלת שלטון חמאס. במקום זאת, חיילים ישראליים עסקו במספר ניירות הטואלט שנכנסו לרצועה או בהחרמת טבק שהוברח אליה. ישראל, מן הסתם, אינה היחידה שנושאת באחריות לגורלה של עזה. אבל את חלקה – הסרת הסגר האזרחי מעל גבו של הסגר הביטחוני – היא יכולה לעשות. הגיע הזמן לתת לתושבי הרצועה סיכוי אמיתי להפוך אותה לדוגמא מסוג אחר, עבור הישראלים והפלסטינים כאחד.

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על מה למדנו מעזה?

  1. פינגבאק: פוסט אורח: קורבנות הניצחון | החברים של ג'ורג'

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *