דו"ח פאלמר – מיתוסים ועובדות

אין נמל מים עמוקים בעזה. נמל דיג דווקא יש

השבוע אנו עוסקים בכמה תפיסות שגויות ומיתוסים אשר נפוצו בימים האחרונים בעקבות פרסומו של דו"ח וועדת החקירה של מועצת הביטחון בנוגע לארוע המשט מיום 31 במאי 2010(במלים אחרות – דו"ח פאלמר). אלו מיתוסים שאנו מזהים בדו"ח עצמו, בעמדות הישראלית והטורקית כפי שסוכמו בו, כמו גם בדיון הציבורי שהתעורר בעקבות פרסומו.

מיתוס: הוועדה קבעה שהסגר על עזה חוקי
עובדה: הוועדה קבעה שהמצור הימי על עזה חוקי; היא טענה שניתן להעריך את החוקיות של המצור הימי במנותק משאלת החוקיות של מדיניות הסגר כלפי הרצועה בכללותה. אנו חולקים על עמדה זו, ומאמינים שהגבלות תנועה – בים, ביבשה ובאוויר – מרכיבים מדיניות אחת שאת חלקיה אין לבחון בנפרד. החוקיות של מדיניות הסגר בכללותה הושארה, אם כן, כשאלה פתוחה על ידי חברי הפאנל, אך הם כללו בדו"ח קריאה מפורשת לישראל להמשיך להקל את הגבלות התנועה "מתוך כוונה להסיר את הסגר ולהקל על המצב ההומניטרי והכלכלי הרעוע של האוכלוסייה האזרחית" בעזה (פיסקה 156).

מיתוס: ועדת פאלמר היתה ועדת חקירה רשמית, שקיבלה סמכות לזמן עדים ואשר ממצאיה יכולים להחשב מעמיקים ומחייבים על פי חוק.
עובדה: הוועדה נוסדה בידי מזכ"ל האו"ם ב-2 באוגוסט 2010, על מנת לבחון את "הנסיבות וההקשר" של אירועי המשט ממאי 2010. הוועדה הדגישה בדו"ח שלה כי היא לא "פעלה כערכאה משפטית, ולא נתבקשה לפסוק בנוגע לחבות משפטית" (סיכום, פיסקה 1). המלצותיה ומסקנותיה, אם כן, אינן בעלות תוקף מחייב מבחינה משפטית, כפי שהיו גם אלה של ועדת גולדסטון. לוועדת פאלמר לא ניתנה סמכות לזמן עדים, היא לא האזינה כלל לעדויות חיות, והיה עליה לפעול לפי קונצנזוס. הדו"ח שלה גובש אך ורק בהסתמך על מידע מוועדות החקירה המקומיות בישראל ובטורקיה, ומנציגים שנבחרו בידי כל מדינה.

מיתוס: הסגר הימי החל בינואר 2009.
עובדה: ישראל אכן הכריזה על מצור ימי ב-2009, אולם את הגישה הימית לעזה היא חסמה מאז 1967, מתוקף סמכותה ככוח כובש. עמדתה של עמותת גישה היא כי דיני הכיבוש מוסיפים לחול על רצועת עזה אחרי יישום תכנית "ההתנתקות" ב-2005, מאחר שישראל עדיין שולטת בהיבטים מרכזיים של החיים באזור. דיני הכיבוש מתירים לישראל להחליט באילו ערוצים ייכנסו סחורות ואנשים לרצועה ויצאו ממנה, אולם הם גם מחייבים את ישראל להתיר תנועה, בכפוף לבדיקות ביטחוניות פרטניות, ולאפשר חיים נורמליים בשטח הכבוש.

מיתוס: "ישראל היא הכוח הכובש בעזה, והיא אינה יכולה לחסום את גבולות השטח שהיא כובשת" (סיכום דו"ח הביניים והדו"ח הסופי של החקירה הלאומית של טורקיה, פיסקה 23e)
עובדה: בניגוד לעמדה הטורקית, כפי שהיא נוסחה בדו"ח פאלמר, עמדתה של עמותת גישה היא כי לישראל יש סמכות (מתוקף דיני הכיבוש ולא מתוקף דיני המצור הימי!) לקבוע באילו דרכים ייכנסו סחורות ואנשים לשטח הכבוש ויעזבו אותו, בעוד שבו זמנית היא מחויבת להתיר תנועה וגישה באופן שיאפשר את קיומם של חיים נורמליים.

מיתוס: המצור הימי אינו קשור להגבלות התנועה על אזרחים ועל סחורות אזרחיות, שכן הכנסת סחורות דרך הים אינה אפשרית בלאו הכי, משום שאין נמל מים עמוקים בעזה. (ראו פיסקה 78).
עובדה: בעוד שאכן אין כיום נמל מים עמוקים בעזה, הדו"ח אינו מציין כי ישראל הפציצה בספטמבר 2001 את האתר המתוכנן לנמל, בו כבר החלה הבנייה. מאז, ולמרות הבטחה שניתנה בהסכם בדבר מעברים וגישה מ-2005, סירבה ישראל להתחייב בפני התורמים הבינלאומיים אשר ביקשו לממן את בניית הנמל כי לא תפציץ אותו בשנית, וכך מנעה את בנייתו. חסימת הגישה דרך הים היא חלק בלתי נפרד ממדיניות הסגר הכוללת של ישראל.

מיתוס: המצור אינו מהווה ענישה קולקטיבית של האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה: אין עדות כי ישראל הטילה במכוון הגבלות על הבאת סחורות לתוך עזה מתוך כוונה יחידה או עיקרית של מניעתן מהאוכלוסייה האזרחית" (מתוך סיכום הדו"ח של החקירה הישראלית, פיסקה 47e).
עובדה: הגבלות גורפות על תנועת אנשים וסחורות לעזה וממנה הוטלו ביוני 2007 וקיבלו ביטוי בהחלטת הקבינט הביטחוני מספטמבר 2007. החלטת הקבינט התייחסה לצורך להגביל תנועה במטרה לענות על עליית חמאס לשלטון בעזה ועל ירי הרקטות מעזה לתוך ישראל, אולם ההגבלות אינן מוטלות לשם מענה על איום ביטחוני קונקרטי, כי אם כאמצעי להפעלת לחץ על ממשלת חמאס ברצועת עזה. המושג של שימוש ב"לוחמה כלכלית" כאמצעי לחץ אושר במספר מקרים בהצהרות של גורמים רשמיים, כמו גם בהצהרות של משרד המשפטים הישראלי בפני בית המשפט העליון.

הסגר הישראלי על רצועת עזה משפיע על כל אחד ואחת מתושבי הרצועה, למעלה ממחציתם קטינים, ללא קשר למעורבותם האישית במעשים אלימים נגד ישראל. מסיבה זו, הסגר מהווה ענישה קולקטיבית, תוך הפרה של המשפט הבינלאומי.

מיתוס: ישראל סיימה את הסגר על עזה אחרי אירוע המשט מ-2010.
עובדה: בכמה היבטים מרכזיים של מדיניות הסגר, ישראל אכן יזמה הקלות: ביולי 2010 הסירה ישראל איסור על כניסת מוצרי צריכה וחומרי גלם, אולם היא מוסיפה להגביל ייצוא, כניסת חומרי בניין ותנועת אנשים בין עזה לגדה המערבית. הגבלות אלה מוסיפות לשתק את כלכלת עזה ולגרום לנזק משמעותי בהיבטים מרכזיים של החיים האזרחיים. בעשותה כן, ישראל מוסיפה להפר את מחוייבויותיה תחת המשפט הבינלאומי, והופכת את מדיניות הסגר – כולל הסגר הימי – לבלתי חוקית. על מנת שמדיניותה תעלה בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי – כלומר ששיקולי ביטחון יישמרו בעוד שמחוייבויות כלפי אזרחים בעזה ייכובדו – על ישראל להתיר ייצוא, כניסת חומרי בניין, ומעבר בין עזה והגדה המערבית, בכפוף לבדיקות ביטחוניות פרטניות בלבד.

פורסם בקטגוריה המשט לעזה, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על דו"ח פאלמר – מיתוסים ועובדות

  1. פינגבאק: המצעד: שש הטעויות הנפוצות על עזה לשנת 2011 | Gaza Gateway | מידע ופרשנות על המעברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *