כולם מדברים על צמיחה, אף אחד לא מדבר על סגר

בתקופה האחרונה נשמעו הכרזות כי ישראל תתיר הוצאה מוגבלת של סחורות מעזה, צעד מעודד מאוד, והוצע כי כלכלת עזה מראה סימנים של התאוששות, וכי השפעת הסגר על העוני ברצועה מוגבלת. עם זאת, בחינה מדוקדקת יותר של המציאות מאחורי המספרים מגלה פעילות כלכלית מוגבלת, המונעת בעיקר על ידי עזרה הומניטארית חיצונית.

מאז הטלת הסגר, התלות של תושבי עזה בכספי סיוע רק גוברת לאור שיתוק המגזר הפרטי: OCHA מדווח כי  התלות של תושבי עזה בעזרתם של ארגונים בינלאומיים גדלה מ-63% ל-80%. בנוסף, קרן המטבע הבינלאומית דיווחה לפני כשלושה חודשים שהתוצר הלאומי הגולמי בעזה עדיין קטן ב- 40% ממה שהיה בשנת 1994 ועליו לצמוח עוד כדי להגיע לרמה בה היה בשנת 2007.

מדוע הפעילות הכלכלית היא כה מצומצמת והתלות בארגונים הבינלאומיים כל כך חזקה? יש לכך הסבר די פשוט: הסגר על הרצועה. הסגר אינו מתבטא רק בחסרונם של מוצרים (הכוסברה הפכה לכוכבת לרגע כאשר נודע שהכנסתה נאסרת על ידי ישראל), אלא בעיקר בכך ששיווק ומכירת סחורות מחוץ לעזה, כניסתם של חומרי בנייה, ותנועת אנשים חופשית נאסרות.

לפני 2007 כ-70 משאיות עזבו כל יום את הרצועה עם מוצרי צריכה וחקלאות לייצוא. מאז ההכרזה על ההקלות בסגר ביוני האחרון ועד 23 לדצמבר, עזבו את הרצועה כ-70 משאיות. כלומר, כשני שליש משאית ביום.

משאית באזור כרם שלום. צילום: מוחמד עזאיזה, גישה

משאית באזור כרם שלום. צילום: מוחמד עזאיזה, גישה

סיבה נוספת לפעילות הכלכלית המצומצמת היא האיסור על כניסת חומרי בנייה. לפני האיסור, תושבי עזה היו מכניסים 5000 משאיות של חצץ, מלט, וברזל כל חודש, בהשוואה לממוצע חודשי של 149 משאיות לחודש במהלך ששת החודשים מאז הכרזת ישראל על ההקלות. כתוצאה מכך חלה ירידה דרסטית במספר המועסקים בענף הבניה.

אם כך, לא פלא שמי שעובד בעזה – לרוב נתמך על ידי כסף ציבורי.  על פי דו"ח שפורסם לאחרונה על ידי מכון המחקר הבריטי קרן פורטלנד, במגזר הפרטי ירד מספר מקומות העבודה מ-100 אלף ל-30 אלף בין השנים 2006 ל-2010 – בעוד שב-2006 רק 28% מכלל המועסקים עבדו במגזר הציבורי, כיום 70% מכלל המועסקים עובדים במגזר הציבורי. אלו שאיבדו את עבודתם מוצאים פרנסה בעיקר במגזר הציבורי: במשרדי ממשלה מקומיים, בארגונים בינלאומיים, ובארגונים לא ממשלתיים. בעוד שאוכלוסיית עזה גדלה מ-1.41 ל-1.54 מליון בין סוף 2007 לאמצע 2010, מספר מקומות העבודה נשאר סטטי והעובדים עברו מהמפעלים, מהשדות ומאתרי הבנייה לעבודה עבור הרשות הפלסטינית, שלטון חמאס וארגונים בינלאומיים. המגזר הציבורי חשוב לחברה – הוא כולל את המורים, הרופאים, והעובדים ההומניטאריים – אבל המגזר הפרטי הוא המנוע של פיתוח כלכלי.

השאלה שצריכה להישאל, אם כן, היא לא האם יש משבר הומניטארי בעזה, אלא האם יש פגיעה מכוונת בכלכלה – ובעקבות כך ברווחת האוכלוסייה – ואת מי זו משרתת. מה הסיכוי שאחוז התושבים החיים מתחת לקו העוני ירד, ושכלכלת עזה תכנס לתקופת צמיחה משמעותית, ללא שיווק סחורות מחוץ לרצועה, ללא מעבר אנשים, וללא בנייה?

פורסם בקטגוריה יצוא מעזה, פיתוח כלכלי, תשתיות בעזה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

תגובה אחת על כולם מדברים על צמיחה, אף אחד לא מדבר על סגר

  1. פינגבאק: צעירי עזה יורים (בלשונם) לכל הכיוונים | Gaza Gateway | מידע ופרשנות על המעברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *