גם השבוע אנחנו מבקשים להבין מה קורה לתעשייה בעזה, כשכניסת מוצרי צריכה, כגון רהיטים, מותרת, בעוד שרק לאחר חודשים ארוכים הותרה כניסת חומרי גלם לייצור רהיטים, והאיסור על ייצוא הוא מוחלט. הפעם דיברנו עם תחסין אל-איסי, מנהל חברת אל-איסי לרהיטים בעיר עזה, שמשפחתו מייצרת רהיטים לשוק בעזה מאז שהחברה נוסדה בשנת 2000.
עובדים במפעל רהיטים בעזה (למצולמים אין קשר לכתבה)
בניגוד למפעל הטקסטיל עליו כתבנו בשבוע שעבר, מפעלו של אל איסי לא ייצא לגדה המערבית לפני 2007, אלא התמקד בשוק המקומי. אולם מאז הוטל האיסור הגורף על ייצוא ביוני 2007, אל איסי מוצא את עצמו מתחרה עם כל אותם היצרנים שאינם יכולים לייצא לגדה על השוק המקומי הקטן ברצועת עזה. השוק מוצף בסחורות מקומיות, בנוסף לסחורות הישראליות שמותרות לכניסה, וכך המחירים יורדים עד למצב שבו הסוחרים מתקשים לראות רווח.
אך זוהי לא הבעיה היחידה. אל איסי מסביר כי בזמן שישראל אסרה על הכנסת לוחות עץ, קנה לוחות יקרים שהוברחו מהמנהרות. לאחר שהאיסור הוסר, גילה אל איסי כי מחירם של הלוחות שקנה יקר פי שלושה ממחיר לוחות העץ שנכנסו לאחרונה לרצועה דרך המעברים הישראלים. כך מצא עצמו אל איסי נאלץ להתחרות נגד סוחרים ששילמו את המחיר הזול, ובסופו של דבר נאלץ לצמצם את היקף הייצור ב-50%. אם היה ממשיך לייצר בהיקפים הרגילים, אומר אל איסי, היה מגיע להפסדים של עד 50 אלף דולר.
מפעל רהיטים בעזה
האיסור על ייצוא מביא לא רק להצפת השוק במוצרים זולים, אלא גם לעלייה דרסטית באחוזי האבטלה. בעוד בעבר עבדו אצל אל-איסי 18 נגרים בנגריות של המפעל, היום עובדים שם חמישה עובדים בלבד. הפועלים, אומר אל איסי, הם אלו שהכי סובלים מהמצב. עד כדי כך, שרובם כיום סומכים על סיוע של ארגונים מקומיים ובינלאומיים: "רובם מתוסכלים ומיואשים מהמצב הכלכלי", אומר אל איסי בעצב, "ולנו הסוחרים אין מוט קסמים שיאפשר לשנות את המצב הקיים בעזה".
אם כך, האיסור על ייצוא, שהוא אחד ההיבטים החשובים של הסגר על עזה, משפיע באופן ישיר על זכותם של תושבי הרצועה להתקיים בכבוד.
