את כספי המיסים סופרים במנהרות

המטרה המוצהרת של מדינת ישראל: פוליטית – החלשת (או הפלת?) שלטון חמאס ברצועת עזה.

האמצעי: מלחמה כלכלית – "תוגבל העברת טובין לרצועת עזה".

אמצעי עזר: חסימת קוד המכס המשויך לרצועת עזה במחשבים ואיסור לייבא כל דבר שאינו בגדר "סחורות בעלות אופי הומניטרי".

המשמעות: עזה סגורה לייבוא סחורות. תיאורטית אומנם ניתן היה לקבל סחורות פטורות ממכס (כמו סחורות מהגדה המערבית ומישראל) אולם בפועל ישראל אינה מאפשרת העברת סחורות שאינן הומניטריות.

השלכות: המגזר העסקי שהיה קיים בעזה ערב הסגר בשנת 2007 – מנוע מלהכניס חומרי גלם וסחורות מסחריות, והרשות הפלסטינית לא מרוויחה מהמיסים שהיו מוטלים על סחורות אלה. שלא לדבר על 1.5 מיליון בני אדם תחת ענישה קולקטיבית, אשר הגישה שלהם לסחורות ולהזדמנויות תעסוקה מוגבלת ביותר. 

ובינתיים בעזה: התפתחות "שוק מקביל" בצורת כ-1200 מנהרות דרכן מייבאים יותר מ-4,300 סוגי פריטים (בניגוד לכמה עשרות פריטים שישראל מתירה להעביר). לאחרונה עשה שלטון חמאס צעד נוסף במיסוד המנהרות בעת שהחליט על הטלת מיסים רשמיים על חלק מהסחורות אשר מועברות במנהרות, זאת בנוסף למיסים שכבר מוטלים על אלו המבקשים לקבל רישיון לכרות ולהפעיל מנהרה.

במקביל לאינדיקציות ששלטון חמאס נתקל בבעיה של תזרים מזומנים ואף החרים כספים, הפך השירות הציבורי בעזה למקור פרנסה עבור כ-30,000 עובדים ומספר משוער של כ- 180,000 בני משפחותיהם אשר מתפרנסים בין היתר מהמיסים שגובה הממשלה בעזה. וכן, קם דור חדש של אנשי עסקים בעזה, כאלו שהתעשרו במהירות מכלכלת המנהרות.

רגע, אז את מי בעצם ישראל מחלישה?

 

פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *