מסע אל בטן ההדחקה

כתבות שהתפרסמו לאחרונה בנושא המנהרות ברצועת עזה תיארו את התעשייה החדשה (יחסית) והעובדים בה, באור הרפתקני משהו, נועז אפילו, אינדיאנה ג'ונס של המזרח התיכון. הבעיה היא שאימוץ זווית התבוננות כזו, עשוי לטשטש את התמונה הכללית.

אכן, תעשיית המנהרות בגבול רצועת עזה עם מצרים הפכה ל"אחד הענפים הכלכליים הגדולים ברצועה", אולם לשגשוגה של תעשייה זו יש קשר הדוק ביותר עם מדיניות הסגר של ישראל, אשר מתירה מעברן של "סחורות הומניטאריות" בלבד אל רצועת עזה (בלא הסבר מהי סחורה הומניטארית). באופן אירוני, המרוויח הגדול מכלכלה חדשה זו הוא שלטון חמאס אשר מפקח על כריית המנהרות ותפעולן ואף גובה מיסים מבעליהן. מאות המנהרות הפועלות כיום ברצועה ואלפי האנשים שעובדים בהן, מספקות כשני שליש מהסחורות הנדרשות לתושבי הרצועה.

בניגוד למרוויחים המעטים, כלכלת המנהרות, מעצם מהותה, מעידה על מציאות החיים העגומה של רוב תושבי רצועת עזה. כך, נערים צעירים רבים נאלצים, באין מקום עבודה אחר, לעבוד במנהרות ולעיתים אף לשהות במשך ימים רצופים מתחת לפני האדמה. מאז תחילת הסגר נהרגו מעל 110 בני אדם בעת שעבדו במנהרות, מתוכם עשרות ילדים. מניין הפצועים כתוצאה מתקיפות אוויריות ותאונות עבודה שגורמות להתמוטטות מנהרות עומד על כ-190 בני אדם.

סרטון הוידיאו של ארגון "בצלם" עשוי להמחיש, ולו במעט, מציאות חיים זו.

פורסם בקטגוריה מעבר סחורות לעזה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *