שלום לכולן, ותודה לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן וחבר הכנסת מוסי רז על קיום כנס חשוב זה. שמי נעה גלילי ואני מארגון גישה, ארגון זכויות אדם ישראלי אשר חרט על דגלו הגנה על הזכות לחופש תנועה של פלסטינים, בעיקר אלה מרצועת עזה.
בעצם, מאז שבוצעה תכנית ההתנתקות בקיץ 2005, ישראלים רבים מניחים שבכך ישראל ניקתה את ידיה מרצועת עזה ואין לה עוד אחריות לנעשה שם. ישראל אמנם פינתה את ההתנחלויות והוציאה את הצבא אך היא עדיין מוסיפה למנוע יציאה וכניסה לעזה מהים ומהאוויר ולמעשה שולטת על כל המעברים הקרקעיים לרצועה, פרט למעבר רפיח עם מצרים. עומק השליטה של ישראל על החיים ברצועת עזה הוא כמעט ומלא: ישראל היא זו שמחליטה מי יוכל לצאת ולהיכנס לעזה, ובאילו נסיבות. ישראל גם לוקחת על עצמה להחליט אילו סחורות ומוצרים, ביניהם מזון ותרופות, יוכלו להיכנס ולצאת מהרצועה. זאת לא התנתקות; זאת שליטה, מרחוק, יחסית.
כבר למעלה מ-14 שנים מוטל סגר כמעט הרמטי על רצועת עזה. 14 שנים, ובתוכן ארבעה מבצעים צבאיים גדולים וכמה קטנים יותר, שנטלו את חייהם של אלפים, פגעו ברבבות והביאו להרס עצום.
בדבריי היום אבקש לחלוק אתכם ניתוח של המצב ברצועה, המשקף את מציאות החיים הקשה של שני מיליון תושבי הרצועה, מרביתם ילדים, הנולדים ומתבגרים בצל הסגר ובצלו של הבידוד הכפוי מיתר העולם.
במהלך שנות הסגר הלכה והתגבשה מדיניות הבידול הישראלית שמטרתה יצירת הפרדה כפויה בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית, הגדה המערבית ורצועת עזה. מדיניות הבידול שנהוגה עד היום היא שליטה בסגנון הפרד ומשול, והיא פגעה ופוגעת קשות בחייהם של פלסטינים, גורמת להפרדה ופיצול של משפחות, ומגבילה את הגישה לשירותי בריאות, תעסוקה, השכלה וכיוצא בכך. בשנים הראשונות של המדיניות ישראל נימקה את הצורך בהפרדת הפלסטינים בין שני האזורים רק כאינטרס ביטחוני. היום כבר ברור לכל כי השיקולים העומדים מאחורי המדיניות הזו הם שיקולים זרים – בעיקר פוליטיים ודמוגרפיים.
פלסטינים תושבי אזור C, אך גם תושבי האזורים A ו-B בגדה המערבית, ואזור G ,כפי שגישה מכנה בהקשר זה את רצועת עזה, עומדים בפני עתיד לא ברור, לא רק בצל הכוונות לסיפוח רשמי שעולות ויורדות מהפרק, אלא בעיקר בצל הבידול וההפרדה שיוצרת ישראל בין פלסטינים. הפרדה המאפשרת, למעשה, סיפוח דה פקטו.
דו”ח שפרסם לאחרונה ארגון גישה בוחן את האופן שבו בידודה הממושך של רצועת עזה משרת את שאיפותיה של ישראל לסיפוח בגדה המערבית על חשבון זכויות אדם בסיסיות של פלסטינים החיים תחת שליטתה. התוכנית להפוך לרשמי את סיפוחם בפועל של חלקים מהגדה המערבית מעלה צורך דחוף לבחון את ההפרדה המכוונת של הרצועה מהגדה המערבית, ואת המנגנונים שמפעילות הרשויות בישראל כדי למנוע תנועה של פלסטינים ולהחליש קשרים הדדיים בין שני האזורים. חשוב לזכור בהקשר זה כי עזה והגדה המערבית הוכרו כישות אחת בהחלטות בינלאומיות ובהסכמים קודמים, והן חולקות שפה, תרבות וכלכלה משותפות, כמו גם קשרי משפחה ענפים.
אופי השליטה של ישראל בכל אחד מהאזורים, המעמד והיקף הזכויות שהיא מאפשרת לפלסטינים המתגוררים בהם, מבטאים מטרה רחבה וארוכת שנים, שמכתיבה את ההתנהלות של ישראל: השאיפה לשליטה על מקסימום שטח, שבו מינימום פלסטינים.
אבקש לחלוק עמכן בקצרה את סיפורה של משפחת חמו. האם, כאות’ר, נולדה בגדה המערבית וכיוון שישראל לא מאפשרת איחוד משפחות בגדה, היא נאלצה לעבור להתגורר ברצועת עזה עם בעלה, תושב הרצועה. ב-2017 ,בשל הידרדרות המצב בעזה, קיבלו בני הזוג חמו החלטה קורעת לב – כאות’ר וחמשת ילדיהם יעברו להתגורר בגדה בחיפוש אחר עתיד טוב יותר, והאב, שלא יכול להצטרף בגלל מדיניות הבידול הישראלית, יישאר מאחור.
ואכן, כאות’ר הגישה בקשה לעבור לגדה עם חמשת ילדיה, אך ישראל אישרה רק לארבעה מהילדים לעבור יחד עם האם. ישראל דרשה שהבן הקטן, אדם, אז בן שלוש וחצי, ישאר בעזה. הנימוק של ישראל היה שאדם הקטן רשום כתושב עזה במרשם האוכלוסין הפלסטיני, עליו ישראל עדיין שולטת על אף הסכמי אוסלו, זאת בניגוד לאמו ולארבעת אחיו הגדולים, שכתובתם במרשם האוכלוסין היא בגדה המערבית.
הלוליינות המשפטית שבה נוקטת ישראל כדי לחמוק מאחריותה כלפי תושבי עזה, והשקט של חלק ניכר מהעולם לנוכח הכליאה הממושכת של אוכלוסייה אזרחית, בנוסף למבצעים צבאיים חוזרים ונשנים שכוללים לחימה בלב אוכלוסייה צפופה, צריכים לשמש תמרור אזהרה מפני מה שעלול להתרחש בקנטונים הפלסטינים בגדה המערבית.
מדיניות הבידול, בשילוב עם הרחבת מפעל ההתנחלות בגדה המערבית, מרכיבות את האסטרטגיה שבה נוקטת מדינת ישראל כדי לפצל את החברה הפלסטינית ולמנוע מהעם הפלסטיני הגדרה עצמית. כפי שהוכיחה שוב ושוב, ישראל משתמשת בשליטתה המתמשכת כאמצעי להפעלת לחץ, עד כדי ענישה קולקטיבית אסורה, ואינה מאזנת בין צרכיה הביטחוניים לבין חובתה לכבד את זכויותיהם של הפלסטינים הנתונים לשליטתה ולהגן עליהן. גם בהיעדר פתרון פוליטי לסכסוך, שאינו נראה באופק, חובה לשמור על זכויות האדם הבסיסיות של הפלסטינים, ובכלל זה על חופש התנועה.