צפיתי שתהיה מתקפה על עזה בקרוב, ובכל זאת הופתעתי. אני מופתע בכל פעם שמתחילה מלחמה, למרות שאנחנו כבר ‘רגילים‘. יש דברים שאי אפשר להתרגל אליהם. בסביבות השעה חמש, הבן הקטן שלי נכנס הביתה ואמר “הפציצו מגדל מגורים בעזה“. התחילה אצלי תחושה קשה של דאגה. מצד אחד זו תחושה מוכרת, אבל היא מקבלת צורה חדשה בכל סבב לחימה שחוויתי.
אני רואה את הבהלה בעיניהם של בני משפחתי. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים ראיתי את הפחד הזה בפניהם. כולנו מתחילים לפעול כמו על אוטומט, מבלי לחשוב מה אתה עושה, או למה. לסדר את הבית ולהכין את ציוד המלחמה; אני אוסף את כל המסמכים שלנו. אינני יודע לשם מה נצטרך אותם אם יפציצו את הבית; אינני יודע מדוע אנחנו קונים סוגי מזון מסוימים שברור שלא יאכלו; אינני יודע מדוע אני מכבה את האור במטבח, אולי כי המטבח פונה לצד המזרחי, אבל מה זה משנה, הטילים לא צריכים אור כדי להגיע. אולי מתוך הרגשה לא מוסברת שאם כבר יפציצו אותנו, אז שיהיה בחושך.
המצב הנפשי מעורער באופן קיצוני. יש הרגשה של שעמום מלהסביר את אותם הדברים, את אותה המציאות. שאלות גדולות שהילדים מעלים וגם הפעם, אין לי תשובה עליהם – מי יעשה שתהיה רגיעה? מתי היא תגיע? אולי הילדים מבינים שהרגיעה זה משהו שמייצרים כדי להפסיק את ההרג ואת הלחימה. אבל הכול כבר בכל מקום, אי אפשר להסתיר מהילדים שום דבר. פותחים את הרשתות החברתיות ורואים הכול, תמונות, הרג וסיפורים של מי שנשאר מאחור.
אני מנסה לאכול אבל אין לאוכל טעם. אני מרגיש את המרירות שבמים. לא משנה כמה שותים, עדיין צמאים. אולי זה הלחץ הנפשי. אני לא מצליח שלא לחשוב על הילד שחשב שחברו השאהיד מדבר אליו שוב. זיכרונות חדשים מתווספים לבנק זיכרון המלחמות הקיים אצל כולנו. אתה קם משינה ושואל את עצמך, באמת הייתה הפסקת אש? ואז מחזיר את עצמך למציאות, זה קרה. עכשיו רק נותר להשתכנע שהכול יהיה בסדר. אחרי זה אתה מנסה להחזיר את החיוך, לשדר שאתה רגוע.
איך אפשר לתאר את החיים בעזה? איך לתאר את הנזקים, את מה שקורה במעברים, את הסיפורים שאתה לא יכול לשכוח? איך להעביר את הרגשות והמחשבות של האנשים או לתאר לעולם שבחוץ איך אנחנו מצליחים להשיג מצרכים בסיסיים כשנופלות עלינו פצצות?
התמונות הכי קשות הן של הילדים המפוחדים. אלו שרצו ביום שישי מהים חזרה להסתגר, עצובים וכואבים, בבתיהם; מרגישים חוסר אונים ולא מאמינים למה שקורה להם, שוב. הילדים ההרוגים. הילדים שמחפשים את מי שיחבק אותם וירגיע.
אנשים בעזה חיים בשוליים, ושם נאבקים עם כאבם הפנימי. העצוב הוא שזה נהיה הנורמה. אתה מרגיש שכל העולם עובד נגדך, שכל מה שאתה עושה כדי לבנות חיים טובים יותר לך ולסובבים אותך הוא לשווא. לפעמים גם החיים מאבדים את טעמם.