במהלך השנים 2018, 2019 והחודשים מרץ-אפריל 2022 קיימנו סדרה של ראיונות עם פלסטינים תושבי עזה המחזיקים בהיתרים מישראל המאפשרים להם לצאת מהרצועה לעבודת כפיים בשטחיה, בעיקר בענפי הבניין והחקלאות. הם סיפרו לנו כיצד נראה יום עבודתם מחוץ לרצועה ועל הקשיים המרכזיים שניצבים בפניהם. המרואיינים ביקשו לשמור על אנונימיות מחשש שהיתריהם יישללו על ידי ישראל. נדגיש כי המידע מטה משקף את חוויותיהם של העובדים עמם שוחחנו, מתוך אלפים, ונכון לזמן שבו התקיימו השיחות.
05:00 – 03:00︱חוצים מעזה לישראל
יום העבודה מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות. עובדים מעזה מגיעים אל מעבר ארז לפנות בוקר. אחרי בדיקת מסמכים בצד הפלסטיני של המעבר, יש נסיעה בשאטל לצדו הישראלי. שם העובדים נפגשים עם מכשול לוגיסטי אך מהותי – ההגבלות הישראליות על העברת כבודה אישית בארז. עובדים רבים יוצאים לדרך הארוכה המצפה להם בלי לקחת דבר, ונאלצים לרכוש בישראל את החפצים הנחוצים להם.
א’: “בכל פעם שאני יוצא מעזה לישראל אני מתחיל לחפש איפה לקנות בגדים, כדי להימנע מהצורך לקחת תיק בפעם הבאה שאצא לעבודה. אין לי איפה לשמור אותם כשאני חוזר לעזה”.
מ’: “ביציאה מעזה הישראלים נותנים לפועלים לצאת רק עם הבגדים שעל גופם, קופסת סיגריות, אוזניות וטלפון נייד. כל היתר: תיקים, מטען, מזון, חפצים אישיים – אסור. רבים מאיתנו עוטים פריטי לבוש רבים, כדי שיהיו לנו בהמשך בגדים להחלפה”.
7:00︱חיפוש מעסיק
עובדים רבים מעזה מספרים שתהליך חיפוש העבודה ממושך וקשה. חלק מהעובדים מצליח למצוא מקום עבודה דרך קשרים אישיים, באמצעות קרובי משפחה או אנשי עסקים ברצועה שיש להם קשרי מסחר בישראל או דרך קשרים שמצאו עובדים אחרים המחזיקים בהיתרים. עובדים רבים מגיעים למקומות הידועים כ”נקודות איסוף” ומחכים שם בתקווה שיעברו מעסיקים המחפשים עובדים למשך היום או “מתווכים” המחברים אותם למעסיקים, בתמורה לתשלום.
ע’: “רבים משלמים דמי תיווך אך מפחדים לדבר על זה מהחשש שהמעסיק יפגע בהם ויגרום להפסקת ההיתר. אני עובד בתחום הניקיון בעירייה ומשלם למתווך 50 שקל לכל יום עבודה. רוב הפועלים משלמים אחרי שהם מגיעים ממקום האיסוף למקום העבודה. פועלים שמתמקצעים בתחום מסוים יכולים לשלם גם 100 שקל ליום”.
12:00︱עבודה בלא הגנה
יום עבודה נמשך, בממוצע, 8.5 שעות, אך הוא יכול להימשך גם 10 ו-12 שעות, ואף יותר. לחלק קטן מהעובדים יש מעסיק קבוע, הרוב נאלצים להחליף מעסיקים ומקומות עבודה בתדירות גבוהה. הרבה מהמעסיקים אינם מספקים ארוחות לעובדיהם. רבים מהמרואיינים דיווחו על מקרים של הלנת שכר וסירוב לשלם פיצויים על תאונות עבודה או ימי מחלה, למרות שעל פי החוק בישראל, מעסיק מחויב לשמור על זכויות עובדיו גם אם עובדיו מועסקים באופן “בלתי חוקי.”
בהעדר אכיפה נגד הפרות של מעסיקים בישראל, פלסטינים היוצאים לקושש פרנסה בשטחיה, בין אם מעזה או מהגדה המערבית ובין אם מחזיקים בהיתר עבודה רשמי או שאינם מחזיקים בהיתר, חשופים באופן אינהרנטי לעושק ולניצול.
מ’: “העבודה לא קלה, אנחנו עובדים תחת השמש, במשך שעות ארוכות. אני עובד 15 שעות ביום בניקוי חופי רחצה. כלומר, בשתי משמרות רצופות. בכל משמרת יש שתי הפסקות קצרות, וזהו. אני מרוויח 350 שקלים עבור יום עבודה, גם אם מדובר בשישי, שבת או יום חג“.
ח’: “פעם נפלתי מקומה שלישית על הפיגום. נחתי במשך שלוש שעות, אבל הכאב רק התגבר. חזרתי לעזה ובבית החולים אמרו לי שהרגל שלי נשברה. הייתי עם גבס במשך חודש. המעסיק לא התקשר אלי כל הזמן הזה, לא שילם על ימי המחלה, ואפילו לא שאל לשלומי”.
17:00︱בקשה לתשלום בסיום העבודה
שכרם של העובדים נקבע בפועל על ידי מעסיקים, על פי ניסיון, התמקצעות בתחום עבודה מסוים ויחסים עם המעסיק. השכר ליום עבודה נע, בממוצע, בין 200 ל-350 שקל, אך הוא יכול להגיע גם ל-600 שקל ואף יותר.
מועד קבלת המשכורת תלוי בהסכם בעל פה שנקבע בין העובד למעסיק בתחילת העבודה. חלק מהעובדים מקבלים משכורת על בסיס יומי, אחרים על בסיס שבועי או חודשי. כל העובדים עמם שוחחנו שמעו על עובדים שלא קיבלו כלל תשלום על עבודתם וחששו לדבר על כך כדי לא להסתכן באיבוד ההיתר שבידם. איש מהעובדים ששוחחו עם “גישה” לא קיבל תלוש שכר או כל מסמך רשמי אחר שמעיד על קבלת תשלום עבור עבודתו.
א’: “חוויתי איחורים קלים בקבלת המשכורת, אך יש רבים שנתקלו בקשיים הרבה יותר גדולים, למשל קיבלו רק חצי מהמשכורת שסוכמה מראש עם המעסיק. זה קורה בעיקר באזור הדרום שמושך עובדים בגלל הקירבה היחסית לעזה והחיסכון בעלויות נסיעה. אין מי שיגן על העובד במקרה שהמעסיק לא מכבד את ההסכם ביניהם”.
ס’: “אני יודע שהמעסיק הישראלי שלי ניצל אותי. יום העבודה נמשך לפעמים עד 19:00 בלא תוספת שכר. הוא גם נהג להוריד 300 שקל מהשכר שלי תוך הבטחה שישלים את הסכום במשכורת הבאה, מה שאף פעם לא קרה”.
19:00︱חזרה לעזה או חיפוש אחר מקום לינה
שובם של העובדים לביתם ולמשפחתם ברצועה תלוי בכמות העבודה, ברציפותה, ובמרחק של אתר העבודה ממעבר ארז. רבים מעדיפים לחסוך בזמני הנסיעה הארוכים למקום העבודה ובעלויות הנסיעה מעזה לישראל. חלק מהעובדים שעמם שוחחנו חוזרים לרצועה מדי יום או פעם בשבוע, אחרים חוזרים לרצועה פעם בחודש. לרוב, המעסיקים אינם דואגים לסידורי הלינה של העובדים. עובדים רבים מחפשים לשכור דירה, יחד עם עובדים נוספים, בסמוך לאתר העבודה ואף במרחק רב ממנו, בעלות נמוכה יותר.
א’: “יש מקומות ידועים שמושכרים רק לפועלים. 10 אנשים ישנים יחד בחדר, כל אחד משלם 200 – 300 שקל בחודש עבור מיטה. אין תנאים בסיסיים נורמליים. המקום ממש צפוף. מי שעובד באזורים הצפוניים יותר מעדיף את הפתרון הזה כי לא משתלם לנסוע חזרה לעזה בסוף כל יום עבודה”.
מ’: “אני עובד בריצוף, מקבל שכר של 500 שקל ביום וההוצאות היומיומיות שלי מגיעות ל-100 שקל. מימנתי את הוצאת החשבוניות שהיו נחוצות לתהליך קבלת היתר ‘סוחר’ באמצעות הלוואה מאחי ומכירת חלק מתכשיטיה של בת-זוגי. למרות הגעגועים למשפחה ברצועה, אני חוזר הביתה רק פעם בחודש. התקשיתי למצוא מקום עבודה אז אני משתדל לעבוד ולחסוך כמה שניתן מחשש שלא אצליח לחדש בעתיד את ההיתר”.
>> לקריאת נייר העמדה של “גישה” על המדיניות הישראלית בנוגע להעסקת פלסטינים מעזה בישראל, לחצו כאן.
*צילומים: מג’די פתחי