לילא ברהום מארגון “אוקספם”, שחקרה את המנגנון לשיקום עזה בתפקידה הקודם בארגון כאחראית מדיניות וקמפיינים בשטחים הכבושים, הסבירה ל”גישה” כי קשה להשיג מידע ברור על המנגנון. “ישנם שלושה גורמים המעורבים בהליך הכנסת חומרים דו-שימושיים שנחוצים לשיקום ומשפיעים עליו ברמה כזו או אחרת: הצד הישראלי, הצד הפלסטיני וצוותי המעקב והפיקוח של האו”ם. לא קל להשיג מידע ישיר מאף אחד מהם, אך ניתן לראות את השפעת ההתערבות של כל אחד מהצדדים בהתנהלות הקבלנים, האזרחים והמוסדות הרלוונטיים”.
ברהום מציינת כי התקדמות הפרויקטים ותהליך הכנסת החומרים לרצועה מושפעים ממספר גורמים: החלטות בישראל, אשר משתנות על פי תפיסתה את המצב הבטחוני והפוליטי; הגורם המממן של הפרויקט (גופים גדולים כמו הצלב האדום והבנק העולמי או גופים ערביים ובינלאומיים אחרים); מטרת הפרויקט (תכנון תשתיות, שיקום הרס או פיתוח כלכלי), זהות הקבלן המבצע והתנהלות הגורם המפקח ברצועה. בנוסף, תיתכן השפעה של הרשות הפלסטינית על פי סדרי עדיפויותיה.
לדבריה, למרות שרשימות החומרים הדו-שימושיים כפופות לסטנדרטים בינלאומיים, ויש שונות בנהלים בין מדינות שונות, הרשימות שישראל מכתיבה מחמירות יותר מבשאר המדינות והן משתנות לפי מקום ייעודן: הגדה המערבית או רצועת עזה. היא מסבירה כי “ישראל מתרצת את ההגבלות על כניסת החומרים האלה לעזה בסיבות ביטחוניות, אך בפועל חלק מהחומרים המוגדרים דו-שימושיים נכנס ממצרים, זולג לשוק השחור ונמכר במחירים גבוהים בשל המחסור בשוק”. במבחן התוצאה, מנגנון הפיקוח שישראל הגדירה מקשה על ההתקדמות בפרויקטים ופוגע בפיתוח האזרחי-כלכלי בעזה.
ברהום מדגישה כי אחת הבעיות היא שישראל לא מעדכנת את הרשימות הרשמיות: “ישנם חומרים שסווגו פעם כדו-שימושיים אך ישראל אינה מחשיבה אותם ככאלה יותר, כמו סוגים מסוימים של עץ ומלט. חומרים אלה עדיין כלולים ברשימות על אף שישראל מתירה להכניס אותם לעזה מחוץ למנגנון”.
למידע נוסף על מדיניות ישראל בנוגע לפריטים דו-שימושיים והמנגנון לשיקום עזה, לחצו כאן.