לקריאת נייר העמדה המלא לחצו כאן. לגרסת הדפסה של נייר העמדה לחצו כאן.
בשבע השנים הראשונות לסגר, רבות מההחלטות שקיבלה מערכת הביטחון לגבי הסגר על עזה ניזונו מתפישת “מדיניות הבידול”. מדיניות זו נתונה לפרשנות, בעיקר מכיוון שמעולם לא התפרסמה באופן מסודר ואינה תוצאה של דיון שניתן לו פומבי. שינויים קטנים שנערכו במהלך הזמן היו הפיכים, ובוטלו כצעד ענישתי כאשר מצא לנכון משרד הביטחון הישראלי. המהות לא השתנתה, והיא למנוע תנועה הדדית בין עזה לגדה.
מאז הפסקת האש, שעליה הוסכם ב-26 באוגוסט 2014, השיח שוב השתנה. כולם מדברים על הצורך בשיקום רצועת עזה, ובהתוויית אופק כלכלי עבור תושביה. ישראל, לראשונה מאז הטלת הסגר, ביוני 2007, הודיעה כי תאפשר שיווק סחורה מעזה בגדה. בנוסף, הוקם מנגנון שאמור לאפשר הכנסה סדירה של חומרי בניין. על פניה, זוהי תפנית דרמטית. עם זאת, כחצי שנה מאז הסכם הפסקת האש, השפעת השינויים בשטח עדיין מינורית. זה בהחלט זמן נכון לבסס את הטענה כי תושבי השטח הפלסטיני זקוקים לנגישות שוטפת ובלתי אמצעית בין שני חלקי השטח בעזה ובגדה כתנאי לכך שיוכלו לקיים מרקם חיים שכולל קשרי משפחה וחברה, כלכלה ותרבות ובפרט את הטענה כי עזה לא יכולה לקיים כלכלה מתפקדת בלי חיבור לגדה.
בנייר זה אנחנו מבקשים להראות לא רק את הפוטנציאל של החיבור הזה לאישוש הכלכלה הפלסטינית, אלא גם להוכיח את חיוניותה להיתכנות של התאוששות כזאת. מסקונתיו של הנייר נותנות כלים למי שבא במגע עם מקבלי ההחלטות, כדי להראות איך ניתן לשלב באופן יצרני את קידום זכויות האדם של התושבים הפלסטינים עם הנחת יסודות להסדר מדיני בעתיד.
לקריאת נייר העמדה המלא לחצו כאן. לגרסת הדפסה של נייר העמדה לחצו כאן.