27 בינואר 2019. העותרת נולדה בשנת 1996 בגדה המערבית. בשנת 2017 נאלצה להעתיק את מקום מגוריה לרצועת עזה בהתאם לכתובת הרשומה של בן זוגה. הצבא הישראלי אינו מתיר לפלסטינים מרצועת עזה להתגורר בגדה המערבית גם לא במסגרת של “איחוד משפחות”. לבני הזוג נולדו שתי בנות. נוכח המצב הקשה השורר ברצועה, החליטו העותרת ובן זוגה כי מוטב שהבנות יגדלו ויחיו בגדה המערבית, גם במחיר של פרידה מהאב.
העותרת הגישה בקשה לחזור ולהתגורר עם בנותיה בגדה המערבית בהתאם לכתובתן הרשומה, אך הצבא סירב לבקשתן. בתשובה שהתקבלה בארגון “גישה” ביום 6.11.2018 נמסר כי העותרת הגישה בעבר בקשה ל”השתקעות ברצועת עזה” וחתמה לשם אישור הבקשה על מסמך הצהרה. בכך, לטענת הצבא, הכפיפה עצמה העותרת למדיניות התנועה החלה על תושבי הרצועה ובכלל זה המדיניות המאפשרת מעבר לצורך מגורים בגדה רק במקרים הומניטאריים חריגים, שהעותרת אינה עומדת בהם.
העותרת שאכן הוחתמה על הטופס, עשתה כן לאחר שהוסבר לו כי ללא חתימתה לא תורשה להיכנס לרצועה ומבלי שהבינה את משמעות החתימה. העותרת סברה שלאחר שתיכנס לעזה תוכל בכל עת שתרצה לחזור להתגורר בגדה המערבית, שם נולדה וגדלה, שם נמצא בית משפחתה ושם רשומה כתובתה.
בעתירה טענו כי החלטת הצבא הישראלי למנוע את חזרתה של העותרת לביתה מהווה הפרה של סעיף 49 לאמנת ג’נבה הרביעית, האוסר על העברת אוכלוסייה משטח כבוש. הראינו, כי הפרשנות המקובלת למונחים העברה בכפיה וגירוש היא רחבה וכוללת איסור על העברתו של אדם בניגוד לרצונו, אם תוך הפעלת לחץ ישיר או עקיף, סמוי או גלוי ואם תוך ניצול כח שלטוני, כל זאת כאשר יש לבחון בזהירות טענה ל”הסכמתו” של אדם בקונטקסט המלא בו ניתנה ההסכמה לכאורה ותוך מתן תשומת לב למידת פגיעותו של אותו אדם.
עוד טענו, כי לעותרת לא הוסבר מהן ההשלכות של חתימתה על המסמך וממילא בהעדר הכרות עמוקה עם מדיניות התנועה של המשיבים, לא יכלה להבין שמשמעות החתימה היא ויתור על זכותה העתידית לשוב לביתה. מניעת חזרתה לביתה עם בנותיה פוגע פגיעה קשה בזכויות יסוד של העותרת, וגם בשל כך, טענו, החלטת הצבא אינה סבירה ואינה מידתית.
בעקבות בקשת ארכה של המדינה, קבע השופט אלי אברבאנל כי המדינה תגיש תגובתה עד ליום 24.3.2019 ודיון בעתירה יתקיים ביום 4.4.2019.
בתגובתם המקדמית עמדו המשיבים על סרובם בטענה כי העותרת היא תושבת עזה מבחינה עובדתית והשתקעה בה מרצונה החופשי וכי חזרתה לגדה תפגע באופן בסיסי במדיניות הבידול וצמצום התנועה בין האזורים. כן טענו המשיבים שהעותרת אשר יצאה מתוך השטח הכבוש, חדלה להיות “אדם מוגן”. בתגובתם לכך הסבירו העותרים מדוע העותרת היא “אדם מוגן”, אשר זכויותיו במשפט הבינלאומי מחייבים את המשיבים ומדוע, בנסיבות הקיימות, לא מדובר על בחירה חופשית או רצון חופשי של העותרת.
בעקבות הערות בית המשפט שנאמרו במסגרת הדיון בעתירה שהתקיים ביום 8.4.2019, הסכימו המשיבים לשקול מחדש את הבקשה. ביום 26.5.2019 הודיעו כי הוחלט לאשר את בקשת העותרת לחזור לגדה (בהסתמך על אחת מטענותיה לפיה ממילא לא ניתן להבין מהמסמך עליו חתמה את המשמעויות שמייחס לכך הצבא) והיא חזרה לביתה בגדה.