מנהרת הברחה בעזה. צילום: אימאן מוחמד
מנהרת הברחה בעזה. צילום: אימאן מוחמד

עמוס הראל מכנה ב”הארץ” את המדיניות הישראלית ביחס למנהרות בעזה “כשל אסטרטגי לאומי”. אמיר אורן כותב ש”לא יהיה די במבקר המדינה” כדי לברר את המדיניות הזו. במגזין “24 שעות” של “ידיעות אחרונות” מתוארת שיטה לחשיפת מנהרות בגבול ישראל. מצוטט שם ד”ר יוסי לנגוצקי, גיאולוג ולשעבר מבכירי ענף המודיעין. “שנים אני צועק, ויש לי עשרות מכתבים לשר הביטחון שראו בי מטרידן,” הוא אומר. “הטכנולוגיה קיימת וניתן ליישמה. הבעיה היא שעד לפני שנתיים בצבא לא רצו לשמוע בכלל על המנהרות. עכשיו מתעוררים”. “גלובס” מדווח אף הוא על אפשרויות טכנולוגיות לזיהוי מנהרות שהוצעו למשרד הביטחון בשנים האחרונות, וכך גם “דה-מרקר”. עם זאת, הפתרון הפומבי של משרד הביטחון לאתגר המנהרות היה הגבלות חמורות על כניסת חומרי בנייה לעזה. הפתרון הזה, נוכחנו כעת, לא ממש אפקטיבי, ומתברר שמקבלי ההחלטות התעלמו מאפשרויות אחרות שהונחו על השולחן.

מדוע הגבלות על כניסת חומרי בנייה לרצועה לא עצרו את המנהרות?
באמצע 2013 החלה מצרים לסגור את המנהרות בינה לבין רצועת עזה. דרך המנהרות הללו הוברחו מוצרי צריכה, נשק, דלקים וחומרי בנייה. כפי שכתבנו בעבר, ההגבלות הישראליות על כניסת חומרי בנייה פגעו אז אך ורק בשוק האזרחי. ישראל התירה הכנסת חומרי בנייה רק לארגונים בינלאומיים ורק בתום תהליך אישורים יקר ומורכב. מאחר שארגוני סיוע בינלאומיים לא יכלו לרכוש חומרי בנייה מוברחים, הם תלויים בחומרי הבנייה שהעבירה ישראל. חמאס, לעומת זאת, לא נזקק לחומרי הבנייה הללו.

לאחר הרס המנהרות בידי מצרים, המגבלות על כניסת חומרי בניין פגעו אף יותר בתושבי הרצועה. אם בעבר יכלו חברות בנייה ברצועה לקנות חומרי בניין שעברו דרך המנהרות, עתה נעשו גם הן תלויות בישראל. מ-30 בדצמבר 2012 עד 13 באוקטובר, 2013, התירה ישראל מעבר כמות זעומה של חומרי בניין למגזר הפרטי בעזה, אולם באוקטובר, עם חשיפת המנהרה לעין השלושה, מעבר חומרי בניין למגזר הפרטי ולארגוני סיוע נאסר כליל. רק בדצמבר הותרה שוב כניסת מעט חומרי בנייה לארגוני סיוע, וההגבלות על כניסתם הוחרפו.

למה זה לא עצר את בניית המנהרות? מכיוון שטונות של חומרי בניין המשיכו להיכנס לרצועה, ומכיוון שמן הסתם, מי שהיה מעוניין בכך, צבר במהלך השנים לא מעט חומרי בניין כשהיו זמינים וזולים. ושוב, המגבלות על כניסת חומרי בניין פגעו בארגוני הסיוע ופגעו באופן גורף בתושבי הרצועה, אך לא עצרו את האפשרות לבנות מנהרות חדשות.

אנחנו לא יודעים אם המנהרות שנחשפו לאחרונה ברצועה נבנו מחומרי הבניין שנכנסו דרך רפיח. אנו גם לא יודעים אם הטכנולוגיות שמוצעות לגילוי מנהרות הן יעילות. אנחנו כן יודעים שבמשך שנים ישראל מגבילה כניסת חומרי בניין לרצועה, ולמרות עוד ועוד עדויות שלפיהן המגבלות הללו אינן אפקטיביות ביטחונית אבל גורמות נזק אדיר לחיים האזרחיים ולכלכלה של הרצועה, במשרד הביטחון בחרו להתעלם מפתרונות אחרים שהוצעו, ולא התקיים בישראל דיון ציבורי ראוי על הנושא.

במשרד הביטחון מעולם לא אמרו עד מתי יימשכו ההגבלות על כניסת חומרי בניין לעזה ובאלו תנאים הן יוסרו. במשרד הביטחון לא הסבירו גם כיצד הנזק האדיר שנגרם לכלכלת הרצועה מתיישב עם הצהרותיהם על הצורך בפיתוח כלכלי בעזה כתנאי ליציבות ביטחונית. בנוסף, הלחימה הנוכחית גרמה כבר לנזקים עצומים לתשתיות ולמאות בתי מגורים. מבצע שיקום גדול גם יהיה בגדר נחיצות הומניטארית ביום שאחרי ויידרשו לו, כמובן, חומרי בניין. שבע שנות סגר לא השיגו שקט. אי אפשר להמשיך לחנוק את כלכלת עזה בתואנות ביטחוניות, לא רק בגלל השאלה בדבר החוקיות של המעשה, אלא גם ובעיקר בגלל העוני, ההרס והייאוש שהביא האיסור.

המגבלות על כניסת חומרי בניין לעזה הן פתרון רע ופשטני למצב מורכב ומתאגר. הן פוגעות בזכויות אדם ויעילותן הוכחה כמפוקפקת. יתכן שפתרונות אלו אינם אפקטיביים דיים ויתכן שהם יעילים להפליא. בלי דיון ציבורי פתוח, כן ועמוק, יתכן שגם לא נדע, ומעולם לא היה זמן בהול יותר מעכשיו.