30 בינואר, 2019. נאמן לדרכו, הבוקר בית המשפט העליון שוב לא מצא עילה להתערב בעוול מתמשך ומחמיר שנעשה לתושבים הפלסטינים של רצועת עזה. עתרנו לבג”ץ, יחד עם הארגונים רופאים לזכויות אדם והמוקד להגנת הפרט, בדרישה מהמדינה לתקן את הנוהל שקובע זמני טיפול בבקשות תושבי ותושבות רצועת עזה להיתרי מעבר. טענּו כי הזמנים שישראל קבעה לעצמה בלתי סבירים באופן קיצוני, והראינו שהדבר פוגע קשות בזכותם של התושבים לממש אפילו צרכים הומניטריים, לא כל שכן את זכויות האדם שלהם.
בין היתר, הנוהל מאפשר למקבלי ההחלטות להתעלם מתורים לטיפולים רפואיים קריטיים ומאירועים שמתקיימים במועדים קשיחים, לעמוד בדרכם של מי שמבקשים לסעוד קרוב משפחה סופני או לחגוג בחתונה משפחתית – נסיבות שהקריטריונים הצרים שישראל ניסחה ומאפשרים להגיש בקשת מעבר בה. ביקשנו לראות בכל אלה סוגיה עקרונית, אך בית המשפט העדיף עתירות פרטניות, או לכל היותר לדון בכל צורך קריטריוני של התושבים בנפרד. בהכרעתו סירב להתיר לנו להגיש עתירה מתוקנת.
מה אומר הנוהל הנוכחי ומדוע אנחנו טוענים שהוא דרקוני? בקשה ליציאה מעזה לצורך לימודים מתקדמים בחו”ל, התמחות רפואית או מסחר בגדה אפשר שתמתין למענה 70 ימי עבודה; טיפול בבקשת יציאה לצורך ביקור הורה או ילד חולה יכול להתמשך גם עד 50 ימי עבודה; בקשה של חולה לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי יכולה להיות מוכרעת רק כעבור 23 ימי עבודה, כלומר חודש, זאת בלי קשר לתור שקבע המוסד הרפואי. קורה הרבה שהמדינה גם לא עומדת בלוחות הזמנים האלה, וכלל לא עונה לבקשות. כל יציאה כוללת סבך של אישורים שצריכים להסתנכרן.
היקף ועומק השליטה של ישראל בחיי היומיום של שני מיליון תושבי הרצועה מטילים עליה אחריות לתקינות חייהם. צרכים ביטחוניים לגיטימיים מתירים לה לבדוק פרטנית את מי שמבקש להיכנס לתחומה, אבל חובתה לטפל בבקשות כראוי ולא להערים קשיים בכוונת מכוון.