2 באוגוסט, 2018. שר הביטחון, אביגדור ליברמן, הודיע אמש ששוב הורה לסגור את מעבר כרם שלום לכניסת בנזין, סולר וגז בישול אל רצועת עזה. המעבר, שהוא העיקרי לכניסת סחורות לרצועה, בלעדי ליציאתן, והיחיד מישראל, נסגר ב-10 ביולי, למעט כניסת פריטים, שישראל הגדירה “הומניטריים”: מזון, דלק, תרופות, בהמות ומספוא. כעבור שבוע, ב-17 בחודש, נאסרה גם כניסה של דלקים וגז בישול. בשבוע שעבר, ב-24 ביולי, בעוד המאגרים הקריטיים ברצועה מידלדלים, אפשרה ישראל לדלק ולגז שוב להיכנס. את הסנקציות כלפי התושבים ממסגרת ישראל כתגובה לשיגור בלונים ועפיפונים נושאי אש מתוך הרצועה, שמבעירים שדות בישראל.
חשוב להזכיר כי ענישה קולקטיבית היא צעד בלתי חוקי ולא מוסרי. בלא קשר, הוכח שוב ושוב בעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז הודק הסגר ב-2007, שענישה היא גם לא מדיניות אפקטיבית, ושהיא לא יותר מאשר הפעלת שריר שנועד ככל הנראה לצרכים פוליטיים פנימיים. הנזקים שנגרמים כעת לכלכלה השברירית של הרצועה, כתוצאה מעצירת כל סחורה יוצאת, הם עצומים. ההשפעה על משק, שמתאפיין ב-50 אחוזי אבטלה, שנאלץ להתמודד עם יכולת קנייה הולכת ונחלשת של האוכלוסיה, שנמצא תמיד בחוסר ודאות, לא מעט בגלל ההתערבות האקראית והכוחנית של ישראל – עלולה להיות קטלנית. שירותי החירום והתשתיות הממילא קרוסות, תלויים בסולר לאנרגיה חלופית, לנוכח המחסור הכרוני והאקוטי באספקת חשמל ברשת, שעומד כעת על כארבע שעות ביממה, הן למשקי בית והן לתעשייה ולשירותים ציבוריים.
לנוכח המצב המדיני הנפיץ, המשחק האכזרי הזה בחיי אדם תמוה ומקומם. עשרות שנות סכסוך וחמישים שנות כיבוש לא יבואו אל קצם כתוצאה מהחלטה אחת, ובוודאי שלא דרך ענישה של אוכלוסיה. ישראל מוסיפה להתעקש על מדיניות הסגר, חרף כישלונו, ונמנעת מלהציע לתושבי האזור, פלסטינים כישראלים, מתווה לחיים שבהם אין רק סבל, מוות וחוסר תקווה.