פ’ נולדה בשנת 1998 בגדה המערבית ושם נרשמה כתובתה. בהיותה בת 8 עברה עם משפחתה לרצועה ובגיל 15 וחצי בלבד הושאה לתושב הרצועה. בשנת 2014, בסמוך לנישואיה, חזרו הוריה ואחיותיה להתגורר בגדה המערבית ומכל משפחתה הגרעינית נותרה היא לבדה ברצועה. במהלך השנים נולדו לה שלושה ילדים שכתובתם נרשמה בגדה המערבית, ככתובת אימם. בן זוגה של פ’ מובטל שנים רבות, למשפחה אין מקורות פרנסה והיא חיה בעוני מחפיר. נוכח זאת, החליטו פ’ ובן זוגה כי מוטב שהילדים יגדלו ויחיו בגדה המערבית, יגורו בבית הורי פ’ ויתמכו על ידם.

פ’ הגישה בקשה לחזור ולהתגורר עם ילדיה בגדה המערבית בהתאם לכתובתם הרשומה, בקשה העומדת בקריטריונים הצרים שקבע הצבא למעבר בין עזה לגדה. למרות זאת, סירב הצבא לבקשה ובתשובה שהתקבלה בארגון “גישה” ביום 25.8.2019 נמסר כי מרכז חייה של העותרת נמצא בעזה והיא הגישה בעבר בקשה ל”השתקעות ברצועת עזה” וחתמה לשם אישור הבקשה על מסמך הצהרה. בכך, לטענת הצבא, הכפיפה עצמה פ’ למדיניות התנועה החלה על תושבי הרצועה ובכלל זה המדיניות המונעת את מעברם של תושבי עזה להתגורר בגדה המערבית למעט במקרים הומניטאריים חריגים שפ’ אינה עומדת בהם.

פ’ אכן הוחתמה על מסמך בשנת 2017, בעת שביקשה לחזור לרצועה לאחר שערכה ביקור משפחתי בגדה וזאת משום שנאמר לה כי חתימתה היא תנאי לחזרתה. ואולם, פ’ שאינה יודעת קרוא וכתוב כהלכה, חתמה על המסמך מבלי שהוסבר לה ומבלי שידעה במה דברים אמורים ובוודאי שלא הסכימה לוותר על זכותה לחזור ולהתגורר אי פעם בגדה המערבית, כפי שטוען הצבא.

בעתירה טענו כי החלטת הצבא הישראלי למנוע את חזרתה של פ’ לביתה מהווה הפרה של סעיף 49 לאמנת ג’נבה הרביעית, האוסר על העברת אוכלוסייה משטח כבוש וכי הפרשנות המקובלת למונחים העברה בכפיה וגירוש היא רחבה וכוללת איסור על העברתו של אדם בניגוד לרצונו, אם תוך הפעלת לחץ ישיר או עקיף, סמוי או גלוי ואם תוך ניצול כח שלטוני ויש לבחון בזהירות טענה ל”הסכמתו” של אדם בקונטקסט המלא בו ניתנה ההסכמה לכאורה ותוך מתן תשומת לב למידת פגיעותו של אותו אדם. כן ציינו כי בהתאם לס’ 8 לאמנת ג’נבה הרביעית, אדם אינו יכול לוותר על הזכויות המוקנות לו מכח האמנה. בשל כל אלה טענו כי לחתימת העותרת על טופס ההתחייבות אין כל תוקף.

עוד טענו, כי העותרת לא ידעה ולא הוסבר לה מהן ההשלכות של חתימתה על המסמך וממילא, בהעדר הכרות עמוקה עם מדיניות התנועה של המשיבים, לא יכלה להבין שמשמעות החתימה, לשיטת המשיבים, היא ויתור על זכותה העתידית לשוב לביתה, מה גם שהדברים אינם כתובים באופן זה במסמך עצמו. בהקשר זה הזכרנו עתירה דומה במסגרתה אושרה חזרת אם ובנותיה לגדה המערבית בעקבות הערות בית המשפט וזאת לאחר שבקשתם סורבה בנסיבות דומות לענייננו. בנוסף הדגשנו כי מניעת חזרתה של העותרת וילדיה לביתה פוגעת פגיעה קשה בזכויות יסוד של העותרת, וגם בשל כך, החלטת הצבא אינה סבירה ואינה מידתית.

בתגובתם המקדמית מיום 14.11.2019 עמדו המשיבים על סרובם בטענה כי העותרת היא תושבת עזה מבחינה עובדתית וכי השתקעה בה מרצונה החופשי וכי חזרתה לגדה תפגע באופן בסיסי במדיניות הבידול וצמצום התנועה בין האזורים. כן טענו המשיבים שהעותרת אשר יצאה מתוך השטח הכבוש, חדלה להיות “אדם מוגן”. בכתב התשובה מיום 12.12.2019 חזרו המשיבים על עיקר טענותיהם אלה.

בתגובתם הסבירו העותרים מדוע, בנסיבות הקיימות, לא מדובר על בחירה חופשית או רצון חופשי של העותרת; כי בקשתה עומדת בקריטריונים שנקבעו במסגרת מדיניות הבידול ואין במעברה בכדי לסכן מדיניות זו; ומדוע העותרת היא “אדם מוגן”, אשר זכויותיו במשפט הבינלאומי מחייבים את המשיבים.

ביום 15.12.2019 התקיים דיון בעתירה ובסיומו הציע בית המשפט למשיבים לסיים את העניין בדרך של פתרון פרקטי ל”לאור הקשיים עליהם הצבעתי במהלך הדיון והנסיבות הקונקרטיות של המקרה”. למרות זאת, בתגובתם מיום 6.1.2020 הודיעו המשיבים כי הם עומדים על סירובם לאפשר לעותרת ולילדיה לחזור ולהתגורר בגדה משום שהסדירה את השתקעותה ברצועה והעותרים הגישו תגובה נוספת מטעמם.

ביום 20.1.2021 ניתן פסק דין המקבל את העתירה. בית המשפט קבע כי אין בחתימת העותרת על המסמך במרץ 2017 כדי לשלול את זכותה לעבור עם ילדיה למגורי קבע בגדה מכוח היותן רשומות כתושבות הגדה והורה לאפשר להן את המעבר כמבוקש. עוד קבע בית המשפט כי לעותרת לא ניתנה הבהרה אודות המשמעות של יציאתה לביקור בגדה, לשיטת המשיבים, וכי העותרת לא ויתרה, לצורך הביקור, על זכותה לחזור לגדה. כן ציין בית המשפט כי לא היה מקום להתנות את חזרת העותרת לעזה לאחר הביקור בגדה בחתימה על השתקעות ברצועה. לטובת העותרים נפסקו הוצאות משפט ע”ס 5000 שקלים.