העותר, מ׳, תושב פלסטיני המתגורר בגדה המערבית ועובד בישראל כבר שנים, נולד ברצועת עזה, אך ב-2015 בחר לעבור לגדה, בהתאם לכתובתו הרשומה, כדי שיוכל לעבוד ולפרנס את בת-זוגו ואת ילדיו שבעזה. בני משפחתו רשומים במרשם האוכלוסין ברצועה ולכן, על פי ישראל, לא יכולים להתגורר עימו בגדה.
בתחילת נובמבר 2020, אביו של מ’ נפטר באופן פתאומי בעזה. מ’ הגיש בקשה להיכנס לרצועה כדי להשתתף באבל. לאחר התערבות גישה, אישרה ישראל את בקשתו. הרשויות בישראל ביקשו כי ישהה לפחות שבועיים ברצועה, ושיגיש בקשה לחזרה לביתו כשבוע מראש.
העותר נכנס לעזה באמצע נובמבר 2020. בתחילת ינואר 2021, ביקש לחזור לגדה, ולכן הגיש את בקשתו שבוע לפני מועד חזרתו הרצוי, כפי שהתבקש. מעל שלושה שבועות השתהו הרשויות עד שניתן מענה ראשוני לבקשה, שבו נדרש מ’ להגיש בקשה נוספת דרך מת״ק גדה. לאחר עשרה ימים נוספים התקבל מענה לפיו, “אם מדובר בבקשה לעזה אז לצערי עדיין אי אפשר לאשר… עקב קורונה”.
כנגד התנהלות זו הגשנו עתירה בדרישה לאפשר לעותר לחזור לביתו שבגדה. בתגובה המקדמית לעתירה, עמדה המדינה על סירובה וטענה לראשונה כי העותר אינו זכאי לחזור לגדה מאחר שהשתקע בעזה.
טענה זו של המשיבים מתבססת על כך שהעותר הוחתם ב-2017 על “הצהרה” כי בכוונתו להעתיק, באופן קבוע, את מרכז חייו מהגדה לעזה. לגישת המשיבים, חתימה זו שוללת ממנו את זכותו לחזור לגדה. בשל החתימה, טענו המשיבים, שהותו בגדה אינה חוקית. טענה תמוהה זו לא הועלתה במסגרת הליכים דומים אחרים, ומתעלמת מהעובדה שישראל הנפיקה היתרים לעותר בהיותו תושב הגדה במשך שנים, כולל ההיתר ההומניטרי האחרון לביקור ברצועה.
בתגובה לתגובה המקדמית הדגשנו את התנהלותם הפסולה של המשיבים. העותר אומנם הוחתם על המסמך במועד שלא זכור לו, אך לא הוסברה לו משמעותו, והוא בוודאי שלא ידע ולא הסכים לוותר על זכותו להתגורר בגדה, כפי שממילא עשה בשנים שלאחר אותה חתימה.
הדגשנו כי רשויות ישראל הטעו את העותר, וניצלו את מצוקתו בעת האבל על מות אביו, כדי לטמון לו פח. עוד טענּו בתגובה כי העותר מתגורר כדין בגדה, וכי גם אחרי 2017 קיבל היתרים מהמשיבים כתושב גדה, כולל היתרים לעבוד בישראל, ובה עבד עד שנכנס לעזה, בנובמבר 2020.
עוד טענּו כי החלטת ישראל למנוע את חזרתו של מ’ לביתו מהווה הפרה של סעיף 49 לאמנת ג’נבה הרביעית, האוסר על העברת אוכלוסייה משטח כבוש, וכי הפרשנות המקובלת למונחים העברה בכפייה וגירוש רחבה, וכוללת איסור על העברתו של אדם בניגוד לרצונו, אם תוך הפעלת לחץ ישיר או עקיף, סמוי או גלוי ואם תוך ניצול כוח שלטוני, ושיש לבחון בזהירות טענה ל”הסכמתו” של אדם בקונטקסט המלא שבו ניתנה ההסכמה לכאורה, ותוך שימת לב למידת פגיעותו של אותו אדם. כן ציינּו כי בהתאם לסעיף 8 לאמנת ג’נבה הרביעית, אדם אינו יכול לוותר על הזכויות המוקנות לו מכוח האמנה. בשל כל אלה טענו כי לחתימת העותרת על טופס ההתחייבות אין כל תוקף.
לאחר שהתקיים דיון ראשון בעתירה, עמדו המשיבים על הגשת כתב תשובה, שבו חזרו על עיקר טענותיהם בתגובה המקדמית. ב-4.4 התקיים דיון שני בעתירה, שהתמקד במחלוקת בין הצדדים לעניין מהות בקשתו של העותר ב-2017 והחתמתו על אותה “הצהרה” שלגישת המשיבים שוללת ממנו את היכולת לחזור לגדה. בסיום הדיון ובטרם מתן פסק דין, בית המשפט איפשר למשיבים להגיש תצהיר משלים שבו יפרטו את כל המועדים והתכנים של בקשת העותר מ-2017, ושחלקים ממנה יוגשו במעטפה סגורה שיוצג בפני בית המשפט בלבד.