זוהי עתירה שלישית שמוגשת על ידי ארגון “גישה” כנגד סירוב לאפשר לנשים שמענן רשום בגדה המערבית לחזור עם ילדיהם למגורי קבע בגדה בטענה להשתקעות מרצונן ברצועת עזה. למידע נוסף על העתירות הקודמות, ראו כאן וכאן.
2 באוקטובר 2019. ס’ נולדה בשנת 1986 בסעודיה להורים מהגדה המערבית ובשנת 1992 חזרה המשפחה להתגורר בגדה. בשנת 2005 נישאה לתושב הרצועה ונאלצה להעתיק את מקום מגוריה לרצועת עזה משום שישראל אינה מתירה לפלסטינים מרצועת עזה להתגורר בגדה המערבית, אף לא במסגרת “איחוד משפחות”. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים שכתובתם נרשמה בגדה, ככתובת אימם. לאחר שהיה מובטל לאורך תקופה ממושכת, היגר בעלה של ס’ לתורכיה בחיפוש אחר עבודה והיא החליטה לחזור לגדה המערבית עם ילדיה, שם תתגורר אצל אימה ותיתמך על ידי משפחתה.
ס’ הגישה בקשה לחזור ולהתגורר עם ילדיה בגדה המערבית בהתאם לכתובתם הרשומה, בקשה העומדת בקריטריונים הצרים שקבע הצבא למעבר בין עזה לגדה, אך סורבה מטעמים ביטחוניים. כנגד סירוב זה הגיש ארגון “גישה” עתירה שבעקבותיה הוזמנה העותרת לתחקור ביטחוני. או אז הודיעו המשיבים כי המניעה הביטחונית הוסרה, אך הסירוב לבקשה לחזור לגדה עומד בעינו מאחר והעותרת השתקעה בעזה בשנת 2009. בדיון שהתקיים בעתירה ביום 16.12.2019 הוסכם על הגשת עתירה מתוקנת כגד עילת הסירוב החדשה וזו הוגשה ביום 30.1.2019.
בעתירה המתוקנת הדגשנו כי המשיבים לא הסבירו על מה מבוססת טענתם כי העותרת השתקעה בעזה וכי אם כוונתם היא לאירוע שהתרחש בשנת 2009, עת חזרה העותרת לרצועה לאחר ביקור בגדה והתבקשה לחתום על מסמך לצורך כך, הרי שאין בכך ולא כלום. עוד ציינו כי המסמך החתום לא הוצג על ידי המשיבים וכי העותרת מעולם לא נתנה את הסכמתה לוותר על זכותה לחזור לגדה המערבית.
עוד נטען בעתירה כי החלטת הצבא הישראלי למנוע את חזרתה של העותרת לביתה מהווה הפרה של סעיף 49 לאמנת ג’נבה הרביעית, האוסר על העברת אוכלוסייה משטח כבוש וכי הפרשנות המקובלת למונחים העברה בכפיה וגירוש היא רחבה וכוללת איסור על העברתו של אדם בניגוד לרצונו, אם תוך הפעלת לחץ ישיר או עקיף, סמוי או גלוי, ואם תוך ניצול כח שלטוני. הודגש שיש לבחון בזהירות טענה ל-”הסכמתו” של אדם בקונטקסט המלא בו ניתנה ההסכמה לכאורה ותוך מתן תשומת לב למידת פגיעותו של אותו אדם. כן ציינו כי בהתאם לס’ 8 לאמנת ג’נבה הרביעית, אדם אינו יכול לוותר על הזכויות המוקנות לו מכח האמנה. בשל כל אלה נטען כי גם אם חתמה העותרת על מסמך כלשהו בעניין זה, הרי שלחתימתה אין כל תוקף. בנוסף הדגשנו כי מניעת חזרתה של העותרת וילדיה לביתה פוגעת פגיעה קשה בזכויות יסוד של העותרת, וגם בשל כך, החלטת הצבא אינה סבירה ואינה מידתית.
בכתב התשובה מיום 6.2.2020 עמדו המשיבים על סרובם בטענה כי העותרת היא תושבת עזה מבחינה עובדתית וכי חתמה על מסמך הצהרה והשתקעה בה מרצונה החופשי. המשיבים הודיעו כי אין בידיהם את המסמך החתום וכי הראייה לחתימתה על המסמך מוזנת במערכת הממוחשבת שבידיהם. כן טענו המשיבים כי חזרתה לגדה של העותרת תפגע באופן בסיסי במדיניות הבידול וצמצום התנועה בין האזורים וכי העותרת אשר יצאה מתוך השטח הכבוש, חדלה להיות “אדם מוגן”.
ביום 3.3.2020 התקיים דיון בעתירה. במהלך הדיון, התמקד בית המשפט בעובדה שהמשיבים לא הציגו את המסמך החתום על ידי העותרת. בהיעדר ראייה מספיקה לטענת המשיבים שהעותרת השתקעה ברצועה, הציע להם בית המשפט לחזור בהם מסירובם לבקשת העותרת וילדיה. בעקבות זאת הצהירו המשיבים כי יאפשרו את חזרתם של העותרת וילדיה להתגורר בגדה המערבית, ולהצהרתם ניתן תוקף של פסק דין.
ביום 12.3.3020 יצאה העותרת עם ילדיה מרצועת עזה ושבה לביתה בגדה.