מאז שנסוגה ישראל מרצועת עזה בשנת 2005, שליטתה בכל היבט בחיי התושבים הלכה והעמיקה. בנוסף להרס שמותירים אחריהם סבבי הלחימה, והנזק שנגרם מהשליטה האלקטרונית וכלי הריגול, ישראל מטילה על הרצועה מצור יבשתי, ימי ואווירי ושולטת בחיי התושבים על שלל היבטיהם: הכלכליים, הבריאותיים, והחברתיים.

הבירוקרטיה והפרקטיקה היומיומית של הכיבוש, המיושמות באמצעות משטר ההיתרים וההגבלות על תנועת אנשים, יצרו דפוס חדש של תקשורת משפחתית והגדירו מחדש את הקשר המשפחתי ואת עומקו. משפחות נאלצות לקיים את הטקסים החברתיים השגרתיים שלהן (כמו חתונות או ניחום אבלים) באופן קטוע וחסר. נוכחות המשפחה בחיי הפרט מתעצמת והיא בעלת חשיבות מיוחדת בשמחות ובימים קשים. בדרך כלל, חתונות הן שיא של שמחה, והאבלות היא שיא של עצב. טקסי החיים הללו אמנם נראים לנו מובנים מאליהם, אך אין הדבר כך בעזה, שם גם המוות והחיים, האבל והשמחה, אינם חומקים מתפיסת הכובש וממשטר שליטתו.

ברצועת עזה חיות אלפי משפחות שלהן קרובי משפחה שמתגוררים בגדה המערבית או בתוך הקו הירוק, אך בשני העשורים האחרונים הכיבוש הטיל חסמים נוקשים מאוד על קבלת היתרים לכניסה לעזה ויציאה ממנה למטרת ביקור קרובי משפחה. בקשה להיתר כזה מתאפשרת רק עבור בני משפחה מדרגה ראשונה (אם/אב, אחות/אח, בת/בן, אישה/בעל), ובמצבים של מחלה קשה, נישואין או מוות. במילים אחרות, ישראל אינה מאפשרת ביקורי משפחות רגילים או שגרתיים.

הבירוקרטיה של הגשת הבקשות להיתרי התנועה מעזה ואליה היא מעין ויה דולורוסה שמשקפת את האופן שבו ישראל רואה את תושבי הרצועה – “מקרים” ו-“בקשות” שעוברים מיעד אחד למשנהו. התהליך מתחיל בהגשת מסמכים באמצעות הרשות הפלסטינית, שמעבירה אותם לרשויות הישראליות, ורק אז מתחילה בחינת הבקשה, תהליך שלוקח בדרך כלל מספר שבועות. בקשות לביקור קרוב משפחה חולה הופכות לעיתים לבקשות להשתתפות בלוויה. המוות לא תמיד מחכה.

בסקירה קצרה של תיקים שלווינו בגישה, נמצא כי חלק מהתשובות לבקשות להשתתפות בהלווייתו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה הגיעו יום אחרי שהתקיימה. תחושות של אי וודאות וציפייה מעיבות על סידורי הלוויה של משפחות בגדה המערבית. רבות מנסות לדחות את הלוויה עד להגעת קרוביהם מרצועת עזה כדי שיוכלו להיפרד מאהוביהם. אך אותן משפחות לא יודעות אם הבקשות יאושרו בכלל. מדובר בעול נוסף שמתווסף לאבל ותחושות הכאב שחשה המשפחה. אפילו המוות הפלסטיני נתון לשליטתה של ישראל וכפוף לזמנים שהיא מתווה.

נאסר וסלוה יאגי עם שניים מילדיהם בביתם שבעזה. צילום של אימאן מוחמד, מתוך פרויקט קרובים|רחוקים של גישה
נאסר וסלוה יאגי עם שניים מילדיהם בביתם שבעזה. צילום של אימאן מוחמד, מתוך פרויקט קרובים|רחוקים של גישה

“התחתנתי בשנת 1999 עם גבר מעזה ועברתי לגור איתו שם”, אומרת סוהאד, ילידת הגדה, “ביקרתי את המשפחה שלי בשכם רק חמש פעמים מאז. אמא שלי נפטרה לפני שמונה שנים. קיבלתי את ההיתר להגיע ללווייתה אחרי שהסתיימה. הביקור האחרון שלי בשכם היה לפני ארבע שנים, כשאבא שלי נפטר. ומאז אני לא יכולה לבקר ולפגוש את האחים והאחיות שלי, הרי כולם בריאים וגם נשואים מזה שנים. אז איך ייתנו לי היתר לבקר אותם?”

מטרתה של מדיניות הבידול שנוקטת בה ישראל היא לייצר הפרדה ושסע בין הגדה המערבית לבין רצועת עזה, במיוחד בכל מה שקשור לקשרים חברתיים ומשפחתיים. למשל, אם כל התנאים לקבלת היתר מתקיימים אצל מגיש הבקשה (יש לו קרוב/ת משפחה ממדרגה ראשונה בגדה המערבית שהוא מעוניין לבקר אותו/ה מאחת הסיבות לעיל) אך הוא צעיר ורווק או נשוי לאישה שגרה בגדה המערבית, ישראל תחשוד שיש סבירות גבוהה שהוא יישאר בגדה המערבית ולא יחזור לעזה, ולכן בקשתו נבדקת על פי שיקולים אחרים, וברוב המקרים לא תאושר. האובססיה והפראנויה הישראליות מהאפשרות שתושב עזה יעבור לגור בגדה המערבית באופן קבוע עם משפחתו גוברים על כל שיקול אחר. הדרך לקבלת אישור רצופה דרישות בירוקרטיות מתישות: החל מבקשות מפורטות על מצבו הבריאותי של קרוב המשפחה אותו רוצים לבקר, דרך ראיונות ביטחוניים עם שירותי המודיעין, ועד הגעה למסדרונות בתי המשפט ועריכת דיונים בדלתיים סגורות. ואם אין “איסור ביטחוני”, מגיש הבקשה מוצא את עצמו נדרש להסביר מדוע קשיש חולה בשנות התשעים לחייו זקוק לעזרה וטיפול, ומדוע יש צורך בנוכחות אב ליד חדר ניתוח בו נמצאת ביתו.

האם יכול לפוג תוקפם של קשרים משפחתיים?

אם הבקשה תאושר, ההיתר תקף לשישים שעות בלבד, מתוכן כעשר שעות ואף יותר מתבזבזות על המתנה במחסומים, חיפוש ביטחוני, והנסיעה עצמה.

לא רק הלוויות נתונות לחסדי מנגנון השליטה הישראלי, אלא גם החתונות וטקסי הנישואין. לא תאריך החתונה ולא אורך החגיגות הם עניינים משפחתיים גרידא שחופשיים מהתערבותו ושליטתו של קצין ההיתרים. על פי המסורת הערבית, חתונות נמשכות ימים ולילות רבים, אך זה לא מעניין את קצין ההיתרים. וכך, אנשים מנסים לארגן ולתכנן את החתונות שלהם על פי תאריכי ההיתרים. “על פי ההיתר שנתנו לי להשתתפות בחתונה של אחותי יכולתי להיות או בטקס החינה או ביום החתונה עצמו, אבל לא בשניהם” אומרת רנא, “אז הייתי רק בטקס החינה, ביום החתונה הייתי במחסום קלנדיה וחיכיתי לחייל שייתן לי היתר כדי שאוכל לחזור לעזה”. כל זה בנוסף לתחושת הפחד והחרדה המתמדת, וההמתנה השקטה למפגש המשפחתי הבא.

לפני המתקפה הקשה על עזה בשנת 2014 רק ילדים מתחת לגיל שש הורשו להתלוות להוריהם לנסוע לבקר את המשפחה. במקרה אחד, הוחזר ילד ממעבר ארז בתואנה שהוא מעל גיל שש בשמונה חודשים. אחרי המלחמה ילדים עד גיל 16 הורשו להתלוות להורים.

באמצעות מנגנון ההיתרים, ישראל יצרה מצור שקוף בעל השלכות חברתיות ונפשיות עמוקות על חיי המשפחה והפרט הפלסטינים, בין אם באבלות או בשמחות. לעולם לא נצליח להבין את המציאות שבה חיים תושבי עזה, על כל הסבל והכאב הכרוכים בה, כל עוד אנו חוגגים ומתאבלים עם יקרינו ולוקחים את זה כמובן מאליו. הבנת המציאות בעזה דורשת מאתנו תרגיל מחשבתי זמני. נצטרך להסיר את פילטר “המובן מאליו” כדי לתפוס איך זה שמפגש עם המשפחה הוא תלוי נסיבות, שקרוב יקר עלול למות מבלי שנספיק להיפרד, לחבק אותו ולהסתכל לו בעיניים, ושקשר משפחתי שאיננו מדרגה ראשונה, עם אחיין או אחיינית למשל, הוא קשר רחוק מדי.

אומניה זועבי, רכזת פניות לשעבר בגישה

פורסם לראשונה ב”faraamaai.org