28 בפברואר, 2019. ב-2 לינואר הרחיבה ישראל אזור מותר לדיג מול חופי עזה ל-12 מיילים ימיים, זאת לראשונה מאז שנת 2000. עם זאת, המרחק החדש, עדיין פחות מ-20 המיילים שהיקצה הסכם אוסלו, מיושם רק על שטח צר יחסית, מול מרכז הרצועה. מרחב הדיג המותר באזורים הצפוניים והדרומיים עדיין מוגבל לשישה מיילים ימיים.
לפי ניתוח של משרד האו”ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) גם המרחק הזה מונע מדייגי עזה למצות את הדגה שמול חופי הרצועה. סוגים של סרדינים, טונה ומקרל נמצאים במרחק של בין 10 ל-20 מייל ימי.
ישראל משתמשת לא פעם במרחק שהיא מתירה לדוג בו כאמצעי ענישה. ב-6 באוקטובר 2018 הודיעה על צמצום מרחב הדיג מתשעה מיילים ימיים לשישה, במה שהוצג כתגובה לאירועי המחאה ליד הגדר. ב-17 באוקטובר, בעקבות פגיעת רקטה שנורתה מעזה בבית בבאר שבע, הודיעה ישראל על צמצום שטח הדיג לשלושה מיילים ימיים בלבד. כך עשתה גם קודם לכן באותה שנה, ביולי.
גבולות שטח הדיג מסומנים לעתים במצופים שמניח חיל הים הישראלי. ההגבלות נאכפות באמצעות ירי אזהרה או ירי חי לעבר כלי השיט ולעבר הדייגים, מה שגורם לנזקים כבדים לדייגים, לפציעות ונורא מכל, גם לאבידות בנפש. החרמה של סירות ומנועים, עוד צעד ענישתי, יחד עם הנזק לציוד שנגרם כתוצאה מירי על ידי חיל הים, פוגעים קשה בפרנסת הדייגים.
ההגבלות המתמשכות על מרחב הפעולה של ענף הדיג ועל הנגישות לחלקי חילוף וציוד, פגעו קשות בענף הוותיק. רבים נאלצו לעזוב את המקצוע. לפי נתוני האו”ם, מספר הדייגים בעזה ירד מקרוב לעשרת אלפים בשנת 2000 לכ-3,700 דייגים רשומים כיום, כאשר מתוכם רק כ-2,000 עוסקים בדיג באופן סדיר ויומי. באחרונה עתר “גישה”, יחד עם הארגונים עדאלה ואל-מזאן, בשמם של דייג שסירתו הוחרמה על-ידי ישראל לפני כשנתיים וחצי.