ילדי עזה התבגרו בטרם עת. הקטן בהם מתבטא כאילו היה איש זקן שהתעייף מהחיים ופניו התמלאו בקמטים. הקשישות הזאת לא נפלה עליהם כי הם יושבים בין מבוגרים, אלא בשל התקפות ישראל על רצועת החוף הקטנה והצפופה מאוד, שהותירו הרוגים ופצועים רבים.
בכל פעם שמסתיימת מלחמה, מתחיל מבול של שאלות שונות שמעלים ילדי עזה בחיפוש אחר מענה: “למה זה קרה?”, “למה חברי נהרג?”, “למה בת השכנים נפצעה?”. שוב ושוב הם שואלים את אותן השאלות, ואילו אנחנו, הבוגרים, נותרים ללא תשובה בפינו, עוצרים בכוח את דמעותינו מהדיכוי ומסתירים כאב שיכול להספיק לכל האנושות יחד.
לכל מתקפה יש השלכות מסוכנות על נפשם של ילדי הרצועה, שממילא נאלצים להתמודד עם המון אתגרים והפרעות נפשיות. דור שלם גדל על קולות מזרי אימה של טילים ומטוסי F16. כל ילד ברצועה כבר מכיר ויודע לזהות את סוגי כלי הלחימה שישראל משתמשת בהם במלחמותיה נגד תושבי עזה. למרבה הצער, כמו בכל פעם שמסתיימת מתקפה ישראלית נגד עזה, הרשויות מיד מתחילות לאמוד את הנזקים שנגרמו לבתים, לאדמות חקלאיות ולעוד רכוש, אך שוכחות את הנזקים הנפשיים שנגרמו לתושבי הרצועה ולילדיה, ואלה לטעמי מסוכנים בהרבה מכל נזק אחר.
במהלך כל המתקפה האחרונה, ומטבע עבודתי, ילדיי ואשתי היו לבדם בבית. הפחד והחרדות שלטו בהם, בעיקר בשעות הערב בשל היעדר החשמל. הילדים פחדו אפילו ללכת לשירותים לבדם ורצו שאשתי, שבעצמה הייתה מפוחדת, תלווה אותם. היא סיפרה לי שהיא ניסתה להחביא את רגשותיה, להראות להם שהיא חזקה ולהעניק להם את הביטחון והרוגע שהם מחפשים תחת הקולות המתמידים של מטוסי הקרב בשמיים.
בכל קול הפצצה, אשתי התקשרה אלי מיד כדי לוודא שאני בסדר, וגם מתוך תקווה שכשילדינו ישמעו את קולי הם יפסיקו לאחוז בבגדיה מפחד ההפצצות שמרעידות את הבית. בכל שיחה כזאת, פצחו ילדיי במבול של שאלות: “מתי המלחמה תפסיק?”, “מדוע יש כל כך הרבה פיצוצים?”, “מתי אתה חוזר הביתה?”. השאלות היו לרוב מלוות בבכי ובדמעות ובחשש מגורל לא ברור – האם תגיע הזריחה כשאנחנו עדיין בחיים, או שברגע הבא ימנו אותנו עם מספרי המתים?
המתקפה האחרונה הסתיימה אחרי 55 שעות רצופות. ארזתי את התיק שלי וחזרתי לביתי בשעות הבוקר המוקדמות. מצאתי את ילדיי ישנים בשינה עמוקה מאוד, שינה אמיתית ראשונה שהתאפשרה בשל ההפסקה בקולות הפיצוצים וההתקפות. מיד כשהתעוררו, הם רצו לחיקי לחיבוק ארוך. קיוויתי שאני מצליח להעניק להם את הרגשת האהבה והביטחון שהם כה זקוקים לה, אחרי שלושה ימים של פרידה כפויה.
אשתי מאוד מקפידה שילדיי לא ייחשפו לתמונות של הרג והרס, אך להם יש את הכישורים למצוא הכול בטלפונים החכמים שלהם, וכנראה שהם הצליחו לגלות, בסתר, כמה תמונות של קורבנות המלחמה, בעיקר של הילדים מביניהם. זה התחיל מבול נוסף של שאלות שלא ידעתי איך לענות עליהן. הצלחתי רק לומר להם, שוב ושוב, “תודה לאל שאנחנו עדיין בחיים”.
אף אחד בעולם לא יכול לענות על השאלות החוזרות והנשנות של ילדי עזה, שסובלים מסוגי האלימות הפיזית והנפשית הגרועים ביותר. אנחנו המבוגרים, בעלי הניסיון המר, לא יכולים לספק תשובות ברורות שיקלו על נפשותיהם המצולקות ממתקפות ישראל.
הכותב הוא חכמת יוסף, עיתונאי פלסטיני מרצועת עזה