שר הביטחון יעלון. צילום: (Secretary of Defense, Flickr (CC BY 2.0
שר הביטחון יעלון. צילום: (Secretary of Defense, Flickr (CC BY 2.0

בעקבות ההתחממות הצבאית בתפר שבין רצועת עזה לישראל, התייחס שר הביטחון, משה יעלון, להארכת החלטתו מ-13 באוקטובר לעצור כליל מכירת חומרי בניין לארגוני סיוע בינלאומיים ולמגזר הפרטי ברצועה: “כשהבנו שבטון שעובר לשם, או מלט, או אמצעי בנייה, משמשים בסוף כאמצעי התקפי נגדנו – גם עצרתי בהחלטה את העברת המלט וכל אמצעי הבנייה האחרים”. “זה המחיר שלצערי האוכלוסייה תשלם על העניין הזה, אבל גם זה מענה לעניין,” אמר יעלון.

הדברים מתמיהים ומצערים. מתמיהים, שכן כלל לא ברור שאמנם מלט ישראלי שימש לבניית המנהרה. עד כה הצבא לא התייחס לתהיות שעלו בנושא. לא ברור גם מדוע האיסור על העברת חומרי בניין תקף גם לארגוני סיוע בינלאומיים, שעוברים תהליך ארוך ומתיש עד שהם משיגים אישור לרכישת חומרי בניין ושעליהם לספק הוכחות מצולמות לאבטחת החומרים.

מצערים, מכיוון שמדברי שר הביטחון עולה כי הוא מודע לחלוטין לכך שאיסור כניסת חומרי בניין לרצועה, שמוצג כפעולת מנע ביטחונית, פוגע בכלל אוכלוסיית עזה. מהי משמעות ההחלטה? על-פי הערכת איחוד הקבלנים בעזה, שממילא נמצאים בקשיים מאז פעילות הצבא המצרי נגד המנהרות, בין 60 ל-80 אחוז מחברות הבניין השייכות לאיחוד עובדות באופן חלקי או שאינן עובדות כלל. כ-70 אלף איש בעזה תלויים בענף הבנייה לפרנסתם, מהענפים הבודדים שהצליחו לשגשג במצב של סגר.

לאור הפגיעה הוודאית באזרחים ברצועה, מן הראוי לתהות האם התועלת שתתכן בהגבלות מצדיקה את המחיר, והאם נבחנו חלופות, שאינן כוללות הענשת אוכלוסיה, שכל חטאה הוא מקום מגוריה.