30 באוקטובר, 2019. מאז הקיץ מופיעים דיווחים בתקשורת על “הקלות” בסגר הישראלי על רצועת עזה, כחלק ממאמצי הסדרה בין ישראל לחמאס. במסגרת זו דווח גם שישראל התירה כניסה לעזה של 18 פריטים, לאחר שנים ארוכות שבהן אסרה על כניסתם, בהם כבלי פלדה לסירות דיג, ודשנים לחקלאות. לפי הדיווחים גרעה ישראל את הפריטים הללו מרשימת הציוד ה”דו-שימושי”, הדורשים אישור מיוחד.
למרות הדיווחים, תשובה שהגיעה השבוע, בעיכוב ניכר, לבקשה על פי חוק חופש המידע שהגיש “גישה” ביולי, עולה כי לא נערך כל שינוי ברשימת הציוד הדו-שימושי. הבקשה למידע הוגשה לאחר שלגישה נמסר מגורמים האמונים על תיאום הסחורות בצד הפלסטיני, כי ישראל לא הודיעה להם על הסרת פריטים מהרשימה.
מאז 2008 ישנו צו, חתום על ידי שר הביטחון, שמונה רשימה של פריטים, אותם ישראל מגדירה “דו-שימושיים”, כלומר מוצרים אזרחיים, שיכולים, לשיטתה, לשמש גם למטרות צבאיות. בצו מפורטת רשימה ייחודית לרצועת עזה. ברשימה הזו חומרים כימיים מסוימים, דשנים, לוחות מתכת וציוד קידוח, וגם הגדרות כוללניות כמו “ציוד תקשורת”, “ציוד אופטי” ולוחות עץ (עבים משני סנטימטר), לצד שמן קיק, ו”מדים, סמלים ותגים”.
בנוסף לרשימה זו, מתנהלת רשימה נוספת, של אלפי פריטים (קרוב ל-15 אלף, נכון לרגע זה), גם הם מוגדרים “דו-שימושיים”, הקשורה למנגנון לשיקום עזה. במסגרת זו, ישראל לקחה לעצמה את הזכות לאשרר או לדחות בקשות להכניס פריטים לרצועה, על בסיס מידע מפורט על טיב הפרויקט המיועד, מממניו, כתבי כמויות פרטניים, זהות הספקים ועוד, ובתנאי שהאו”ם יפקח על התנהלות הפרויקט ואופן השימוש בפריטים.
ההתנהלות הבירוקרטית המפותלת והעמומה הזאת מסיטה את המבט מהעיקר, והוא שישראל לא עושה את מה שהיא יכולה כדי לאפשר את השינוי, שלעתים בכיריה טוענים שהיא גם מעוניינת בו, ביחס לאיכות החיים ברצועה. יתרה מזאת, ישראל לא פועלת על פי המתחייב מהשליטה הניכרת שהיא לקחה לעצמה על היבטים משמעותיים וניכרים בחיי התושבים של הרצועה. הצגה של אישור נקודתי להכנסת פריטים מסוימים כשינוי מדיניות, היא צעד ציני, שרק מדגים את המרחק בין מחויבויות ישראל לבין הצעדים שהיא מבצעת בפועל.