הם גדלו ובגרו ברצועת עזה ב-15 השנים האחרונות, תחת הגבלות חמורות שישראל מטילה על תנועה, שהודקו ב-2007 לכדי סגר, ושליטתה המתמדת במרחב האווירי והימי של הרצועה ובמעבריה היבשתיים עם ישראל. הם כבר הספיקו לחוות את אימת המוות וההרס של לפחות ארבעה סבבי לחימה קשים ואינספור מתקפות ישראליות על הרצועה, וחיים בחוסר היציבות שיוצר הפילוג הפנים-פלסטיני.
רוב האוכלוסייה ברצועה צעירה מאוד; 70% מתושביה בני פחות מ-30 ויותר ממחציתה הם ילדים מתחת לגיל 18. הם העתיד של הרצועה, אך גם חלק מדור שלא זוכר מציאות חיים אחרת מלבד זו שבה חירויותיהם הבסיסיות – הזכות להקים משפחה, לקבל טיפול רפואי, לבחור מקצוע וזכויות רבות אחרות – תלויות בעיקר בהחלטותיה של ישראל. הם חיים בצל המאמצים שישראל משקיעה, במשך עשורים, כדי לבדל את תושבי עזה מבני עמם הפלסטינים בגדה המערבית ובישראל, כדי להפעיל עליהם לחץ ולהענישם על אירועים שאינם בשליטתם, וכדי לצמצם את צרכיהם למינימום שישראל מגדירה כ”הומניטרי”. כל זאת תוך התעלמות מופגנת ומתמשכת מזכויות היסוד שלהם.
בחלוף שנה למתקפה של ישראל ברצועה במאי 2021 ובחלוף 15 שנים לסגר המתמשך שהיא כופה, שלושה צעירים מהרצועה משתפים, במילותיהם, כיצד עיצבה מדיניותה הפוגענית של ישראל בעזה את מציאות חייהם, איך היא משליכה על חלומותיהם ושאיפותיהם האישיות, ולאיזה שינוי הם מייחלים.
“בעזה, גם החלום שלך תלוי בהגבלות הישראליות”
חאזם אלג’אעוני, בן 23, מעצב גרפי. היה בן שבע כשישראל הידקה את הסגר על הרצועה.
“מעולם לא יצאתי מעזה, ואין לי אפילו דרכון. אני חלק מדור שלא מכיר מציאות אחרת מזו שעזה סגורה. גדלתי על הודעות פתיחת וסגירת המחסום, על סיפורי חולים שלא יכלו לצאת לטיפול רפואי. גדלתי בצל חיים בכלא. אבא שלי ועוד אנשים מהדור הקודם סיפרו לי איך היו נוסעים פעם, יוצאים מעזה בשקיעה לארוחת ערב ביפו. אף פעם לא הצלחתי לדמיין את זה. עבורי, אלה דיבורי חלומות.
“אנחנו, בני הדור שחי תחת סגר, רואים איך צעירים במקומות אחרים בעולם מתקדמים ומתפתחים. מאיתנו נמנעה היכולת אפילו לחשוב על אפשרויות כאלה. מעולם לא התרגשנו מהגעה לשדה תעופה, ונחשפנו למטוסים רגילים רק דרך מסך הטלוויזיה. אנחנו מכירים היטב רק מטוסי F16 ואת המזל”טים”.
רוצה להיות חופשי
“המצב בעזה מאוד מדכא. רוב בוגרי ההשכלה הגבוהה לא מוצאים עבודה וחיים מתחת לכיבוש, סגר, פילוג פוליטי וחוסר יציבות. כל כמה שנים יש מלחמה שהורגת אנשים והורסת בתים ואדמות, ואיתם גם חלומות ותקוות. זה לא אומר שאנחנו צריכים להיכנע ולא לשאוף למציאות טובה יותר, אבל בעזה גם החלום שלך תלוי בהגבלות הישראליות – אין כמעט אפשרות לעבוד מחוץ לרצועה ולהתפתח. החלומות שהיו לי בזמן הלימודים מתפוגגים מול מציאות שאני לא יכול לשלוט עליה.
“אני רוצה להיות חופשי ושתהיה אפשרות לחוות ולהתנסות, לנסוע ולבלות, לצאת מעזה ולחזור אליה. אני מפחד לעשות דרכון ולנסוע לבדי, הרי מעולם לא עשיתי את זה לפני כן. אני שומע על הסבל שאנשים חווים במעברים וחושש גם ממנו”.
“החיים פה מרים ומאתגרים”
נור מורתג’א, בת 20, סטודנטית לתואר ראשון בלימודי מערכות מידע. הייתה בת חמש כשישראל הידקה את הסגר על הרצועה.
“אני לא מרגישה שחוויתי חיים אמיתיים בעזה. החיים שלי ברצועה מורכבים מארבע מלחמות, סגר, חרדה והמתנה שלא נגמרת. כשהמשפחה מדברת בגעגועים על החיים שהיו לפני (הסגר) אני אומרת להם שלפחות הם חוו חיים כאלה. אנחנו הדור שלא ראה ולא חווה”.
חיים בנויים על חרדה
“החיים שלי בנויים על בסיס של חרדה. את שומעת קול ברחוב ומתעוררת בפחד, שואלת ‘מה קרה?!’. הקולות והרעשים שמרכיבים את הזכרונות שלי הם של מלחמות, הפגזות ופיצוצים. כל קול הוא טריגר. אנשים בעולם מדליקים זיקוקים כדי לשמוח ולחגוג, לי הם מזכירים את ההפגזות.
“החיים פה מרים ומאתגרים. למרות הכול, הם עשו ממני אישה חזקה, שיש בה רצון לעתיד ולמציאות טובים יותר. אני מקווה שאזכה לראות את עזה כאחד המקומות הכי טובים בעולם, שהסביבה והאוויר יהיו נקיים, שנחיה בה בשקט ובביטחון, ושנוכל לבנות את עתידנו ואת עתיד המדינה שלנו כמו אחרים ואחרות ברחבי העולם”.
“קשה לנו לבקר את קרובינו, והם לא יכולים
לבוא לעזה”
הייתה בת שבע כשישראל הידקה את הסגר על הרצועה.
“מעולם לא יצאתי מעזה. זאת חוויה חשובה לראות את העולם ולהיחשף לתרבויות שונות. ההורים שלי הגיעו לעזה מירדן ב-1998 ושאר המשפחה נשארה שם. המשפחה שלי מפוצלת; קשה לנו לבקר את קרובינו, והם לא יכולים לבוא לעזה. גדלתי על שיחות הטלפון הארוכות של אמא עם הדודות בירדן, ועל תקוותיהן להצליח להיפגש אי-פעם. אמא הצליחה לצאת מעזה כדי לבקר אותן רק אחרי 14 שנים.
“הייתי רוצה לבקר באזורים הפלסטינים, בגדה המערבית ובירושלים, שבה חיים קרובי משפחה של אמי. אני רוצה לפתח קשרים וחברויות עם פלסטינים מחוץ לרצועה. אני בטוחה שהרבה פלסטינים גם רוצים לבוא לבקר בעזה”.
אי אפשר לשרוד בלי עבודה
“אחרי שסיימתי את התואר התחלתי לחפש עבודה. החודשים הראשונים של החיפוש היו מדכאים מאוד. השוק רווי, אין הזדמנויות, ומשבר הקורונה היה בעיצומו. עבודה היא חלק מהותי בחיים, אי אפשר לשרוד בלעדיה. החלטתי להתנדב ואפילו בשביל עבודה כזאת חיכיתי הרבה זמן. אנשים סביבי היו המומים שהעבודה שאני עושה היא בלא תמורה.
“אני אוהבת את עזה מאוד, אבל כשהבנתי שהעתיד והקריירה שלי לא מובטחים בה התחלתי לחשוב על לנסוע מחוץ לרצועה. העתיד כאן קשה ובעיית האבטלה רק הולכת וגדלה. זה אסון שמשותף לי ולקולגות שלי ברצועה”.
ימים שלא אשכח
“אני זוכרת את ה-27 בדצמבר 2008. הייתי בבית ספר יסודי. ניגשתי לבחינה ופתאום שמעתי פיצוץ חזק. השולחן שלי רעד, כל הדפים עפו באוויר, ואנשים צעקו “הפצצה! תצאו מפה!” ברחנו הביתה. זאת הייתה המלחמה הראשונה שחוויתי בחיי. זה יום שלעולם לא אשכח. נוספו אליו עוד ימים קשים שנחרטו בתודעתי מהמלחמות ב-2012, 2014 ו-2021.
“למרות הקשיים, אנשים בעזה מתעקשים ליהנות מהדברים הכי פשוטים. המצוקות גורמות ליצירת קהילה משותפת, אבל המלחמות החוזרות גורמות לקושי נפשי גדול, לטראומות ולדיכאון. הסגר הוליד עוני ואבטלה, משבר כלכלי וחשיבה פסימית אצל התושבים”.
שאיפות מדוכאות
“הסגר הנמיך את תקרת השאיפות שלנו והביא אותנו למצב שבו אנחנו מסתפקים בהכי פחות שיש. אנחנו שבויים בכלא הגדול ביותר בעולם. אנחנו דור שגדל למציאות של מלחמות מתמשכות ללא הפסקה, עם מודעות וחוויות מלאות בכאב, סבל ודיכוי.
“אנחנו מלאים בתושייה ובכוחות להניע את עצמנו קדימה, על אף שהתבגרנו במציאות של הגבלות תנועה וסגירות מעברים, של הפסקות חשמל ארוכות, משבר מים, זיהום הים, רחובות הרוסים ומחסור בחומרים בסיסיים לתקן אותם. המציאות הזאת שללה מאיתנו זכויות יסוד שאמורות להיות לכל אדם”.