7 ביולי, 2019. העותרת נולדה בשנת 1984 באזור טולכרם בגדה המערבית ולאחר שנישאה בשנת 2003 לפלסטיני מרצועת עזה עברה להתגורר שם. העותרת ביקשה לקבל היתר על מנת לבקר בגדה את אמה החולה. ישראל סירבה לבקשתה זו והתנתה את יציאתה מהרצועה לגדה בכך שתבקש היתר חזרה חד כיווני לגדה או לחילופין תבקש להשתקע ברצועת עזה. דרישת ישראל מהעותרת נחזית לדרישה בירוקרטית חסרת משמעות, אך למעשה מטרתה היא לשלול מהעותרת את האפשרות לשוב להתגורר בעתיד בגדה המערבית שם נולדה. לעמדת ישראל, פלסטיני אשר ביקש מ”רצונו החופשי” להשתקע ברצועת עזה מאבד את זכותו המוגנת לשוב בכל עת לביתו (כך למשל קרה לגב’ ש’ ש’).
בעתירה דרשנו כי ישראל תאפשר לעותרת ולכלל התושבים הפלסטינים המתגוררים בעזה וכתובתם רשומה בגדה המערבית, לצאת לביקורים קצרי מועד, בהתאם לקריטריונים הקבועים, וכפי שמתאפשר לתושבים פלסטינים שכתובתם רשומה בעזה.
טענו כי ישראל מלכתחילה קבעה קריטריונים מצומצמים ביותר למעבר פלסטינים בין עזה לגדה במקרים הנתפסים על ידה כהומניטאריים ביותר. הפגיעה הטמונה במדיניות מגבילה זו היא קשה ביותר. אל לישראל למנוע מעברה של העותרת, שבקשתה עומדת בקריטריונים, בשל שיקול זר שמטרתו לשרת את האינטרס של ישראל לצמצם את מספר הפלסטינים המתגוררים בגדה.
עוד טענו כי ניסיונה של ישראל לכפות על העותרת לוותר על זכותה העתידית לחזור לגדה, מהווה הפרה של סעיף 49 לאמנת ג’נבה הרביעית, האוסר על העברת אוכלוסייה משטח כבוש. הראינו, כי הפרשנות המקובלת למונחים העברה בכפיה וגירוש היא רחבה וכוללת איסור על העברתו של אדם בניגוד לרצונו, אם תוך הפעלת לחץ ישיר או עקיף, סמוי או גלוי ואם תוך ניצול כח שלטוני, כל זאת כאשר יש לבחון בזהירות טענה ל”הסכמתו” של אדם בקונטקסט המלא בו ניתנה ההסכמה לכאורה ותוך מתן תשומת לב למידת פגיעותו של אותו אדם.
בתגובה מקדמית הסבירו המשיבים כי לא ניתן יהיה להבטיח את מדיניות הבידול בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית ואת המדיניות הכללית ביחס לתושבי רצועת עזה, ללא הסדרה פרטנית של השתקעות תושבי הגדה המערבית ברצועת עזה. השתקעות בגדה המערבית מוסבר בכתב התשובה, מתאפשרת במקרים חריגים ביותר ולעומת זאת בקשות להשתקעות בעזה נבחנות על פי רוב בחיוב. למעשה בכך, מודה המדינה כי שיקול זר כאמור לעיל, מנחה אותה בהחלטתה למנוע את ביקור העותרת אצל אמה החולה.
בדיון בעתירה שהתקיים ביום 14.5.2019 העיר בית המשפט כי המדינה רשאית להחזיק בפרשנות לפיה, שהות ממושכת ברצועת עזה היא בעלת משמעות לעניין החזרה לגדה, והיא רשאית להסביר למבקש היתר שזוהי פרשנותה. עם זאת, הוא ביקר את הזיקה שיצרה המדינה בין פרשנות זו לבין התניה של הנפקת היתר בחתימת המבקש על מסמך הו הוא נאלץ להסכים לפרשנות המדינה.
בית המשפט המליץ למדינה לבחון את הדרישה מחדש ולשקול אפשרות להנפיק לעותרת ולבתה את ההיתרים שביקשו מבלי להחתימה על מסמך כלשהו אלא להסתפק בהסברת עמדת המדינה לעותרת באמצעות ב”כ.
המדינה קיבלה את הצעת בית המשפט והודיעה כי תנפיק לעותרת ולבתה היתרים באופן מידי. בעקבות כך מחק בית המשפט את העתירה ללא צו להוצאות.