בתקשורת מופיעות מאז ראשית השבוע ידיעות ממקורות שונים על שורה של “הקלות” כלפי תושבי עזה, שישראל הסכימה להעניק, במסגרת הסכם רגיעה מול חמאס. “פתיחת מעברים”, “תוספת חשמל”, “תוספת מים”, “אזורי תעשייה”, ועוד. חלק מהדברים כרוכים בהשקעה כספית ניכרת, של הקהילה הבינלאומית כמובן, חלקם תלויים רק בהחלטות ישראליות. רוב הדברים עלו בעבר. כדי לעשות סדר, ולשם הקשר, הנה הסבר קצר במה המדובר.
מרחב הדיג
אזור בים מול חופי עזה שבתוכו מרשה ישראל לדייגי עזה לעבוד. על פי הסכם הביניים בין ישראל לרשות הפלסטינית, שנחתם ב-1995 בעקבות תהליך אוסלו, מותר לדייגי עזה להרחיק עד 20 מייל ימי מהחוף (על פי חוק הים, האזור הכלכלי הבלעדי משתרע עד 200 מייל ימי). צד זה בהסכם מעולם לא יושם. בפועל, אכפה ישראל שטח, שנע בין שלושה מייל ימי מהחוף ועד 12 מייל ימי ממנו. צמצום מרחב הדיג התבצע תדיר כצעד ענישתי, כשהרחבתו הוגדרה כ”הקלה בסגר”.
חלק מגבולות שטח הדיג מסומנים במצופים שמניח חיל הים הישראלי. ההגבלות נאכפות בעיקר באמצעות ירי אזהרה או ירי חי לעבר כלי השיט ולעבר הדייגים, מה שגרם לנזקים כבדים לסירות לציוד, לפציעות ולאבידות בנפש. ישראל גם עוצרת דייגים ומחרימה סירות ומנועים.
השבוע, לראשונה, ישראל הכריזה על הרחבה של מרחב הדיג ל-15 מייל ימי. המרחק החדש מיושם רק על שטח צר יחסית, מול מרכז הרצועה.
התנועה במעברים
בין ישראל לרצועת עזה פעילים כיום שני מעברים:
מעבר ארז לתנועת אנשים, ומעבר כרם שלום לתנועת סחורות. ב-25 במרץ, כפי שקרה שמונה פעמים בשנה החולפת, נסגרו המעברים כצעד ענישתי. בארז התאפשרה רק יציאה של מקרים הומניטריים. רק ביום ראשון 31.3 נפתחו שוב.
גם כשמעבר ארז פתוח יציאה דרכו חסומה לרוב תושבי עזה. מעבר דרך ארז מותנה באישור ישראל, תוך פירוש מצומצם של רשימת קריטריונים צרה, הכוללת בעיקר רשימה משתנה של סוחרים ואנשי עסקים, חולים הזקוקים לטיפול מציל-חיים שאיננו זמין ברצועה, ו”חריגים הומניטריים”, יציאה לשם השתתפות בחתונה או בלוויה של בן משפחה מדרגה ראשונה או ביקור בן משפחה מדרגה ראשונה שחולה אנושות.
גם העומדים בקריטריונים נדחים לא פעם מטעמים שונים ונזקקים לסיוע כדי לאתגר את הסירוב. מסמך הקריטריונים מתעדכן כל העת, אך לא מתורגם בקביעות לערבית. חלק גדול מתושבי עזה אינם מודעים כלל לאפשרות היציאה דרך מעבר ארז, שניצב כמה עשרות קילומטרים מקרובי משפחה החיים בגדה המערבית. לכשליש מתושבי הרצועה יש משפחה בגדה, בישראל ובמזרח ירושלים.
מעבר כרם שלום הוא המעבר העיקרי לכניסה וליציאה של סחורות אל עזה וממנה, והיחיד שלה עם ישראל. יש תנועה של סחורות נכנסות ממצרים, דרך שער סלאח א-דין שליד מעבר רפיח, בהיקפים קטנים. מאז 2010 מתירה ישראל לרוב סוגי הסחורות להיכנס, אך היא מגבילה ואוסרת כניסת פריטים שהיא מגדירה “דו-שימושיים”, כלומר, שיכולים, לשיטתה, לשמש גם למטרות צבאיות. הרשימה הזו, ובה פריטים חיוניים מאוד לתעשייה, לבנייה ולצרכים אזרחיים אחרים, עמומה, הרכבה משתנה, ואכיפתה אפורה: הפריטים בה לא אסורים, אך רובם לא יאושרו. באתר מנגנון השיקום, המשותף לישראל ולרשות הפלסטינית ביישום האו”ם, מתויקים כ”דו שימושיים” למעלה מ-14 אלף פריטים, שאותם ביקשו גורמים שונים להכניס לעזה, בהם ציוד רפואי, ציוד תקשורת ולוחות עץ, צינורות, מחברים, אספלט. לישראל כוח בלעדי לאשר או לדחות את הבקשות.
ב-2005 יצאו את עזה כעשרת אלפים משאיות סחורה. עם הטלת הסגר, ב-2007, חסמה ישראל כליל שיווק סחורות מהרצועה בגדה המערבית ובישראל, עד אז השווקים של 85 אחוז מהתוצרת היוצאת מהרצועה. רק ב-2014 התירה ישראל לשווק טקסטיל, רהיטים וסוגים מסוימים של סחורה חקלאית בגדה, עגבניות וחצילים, טקסטיל, ריהוט ומאז 2015 – פסולת ברזל בישראל. סחורות רבות אסורות ביציאה דרך כרם שלום. רוב הסוחרים ואנשי העסקים בעזה חווים קשיים משמעותיים בהוצאת סחורותיהם. ישראל אינה מתירה משלוח סחורה בדואר.
חשמל
האספקה ברשת החשמל בעזה ירודה ומקוטעת, בין היתר כתוצאה מעשורים של הזנחה ושל פגיעה חוזרת בתשתיות בסבבי האלימות. תחנת הכוח של עזה קמה רק ב-2002 ומלכתחילה יכולת ההפקה שלה לא ענתה על הצורך. העובדה שנפגעה קשה מהפצצה ישראלית ב-2006 לא סייעה. מחסור אקוטי בחשמל פוגע בשירותים חיוניים כמו חלוקת מים לבתים, פינוי שפכים וניקוז מי גשם, וכן על פעילותם של מתקנים ציבוריים ושירותים רפואיים חיוניים, שנדרשים להיסמך על תמיכה של גנרטורים.
בנוסף לתחנת הכוח, לרצועה שני מקורות נוספים: ישראל מוכרת 120 מגה ואט (ומנכה את התשלום עבורם מכספי המסים של הרש”פ) וממצרים, אספקה שלאורך השנים בלתי יציבה, ובמיטבה נעה סביב 20 מגה ואט. תחנת הכוח פועלת כעת באמצעות דלק שרוכשת קטאר מישראל. שתי טורבינות שמופעלות כיום מפיקות 55 מגה ואט. ממצרים לא נכנס חשמל כלל מאז 11 בפברואר 2018. כלומר, בסך הכל כיום לרשות רשות החשמל ברצועה 175 מגה ואט – שמספקת לרוב תושבי הרצועה שמונה שעות, שאחריהן שמונה שעות נתק.
הביקוש לחשמל ברצועה עומד על כ-500 מגה ואט. ישראל התחייבה כמה פעמים בשנים האחרונות להגדיל את הכמות שהיא מוכרת בלפחות עוד 100 מ”ו, זאת באמצעות קו 161 קילוולט. לפני שנתיים טענה ישראל בפני מליאת ועידת המדינות התורמות כי היא מחויבת להכפלת החשמל שהיא מוכרת, זאת “במטקה לקדם את ענייניהם האזרחיים של הפלסטינים כדי לשפר את איכות חייהם ובכך להביא ליציבות ושגשוג לטובת הכלל”. לא ברור באיזה טווח זמן יהיה הצד הישראלי מוכן לספק את החשמל הנוסף, או תחת איזה תנאים. ממילא ברור שלתושבי הרצועה מגיעה אספקה שוטפת סביב השעון, כראוי לחברה שחיה במאה ה-21.
מים
97% מהמים שזורמים בברזים בעזה אינם ראויים לשתייה. מי התהום מזוהמים, האספקה בצנרת לא סדירה, ומה שכן מזרימים עלול להוות סכנה בריאותית. המחסור בחשמל ובדלק מקשה על שאיבות מים לבתים, על פעילות מתקני ההתפלה ועל תכנון פרויקטים עתידיים.
פרויקטים חיוניים לשיפור אספקת המים מתעכבים, לעיתים שנים, מכמה סיבות: מחלוקות פנים-פלסטיניות, קשיי מימון ורתיעה של גופים בינלאומיים מלקדם ולממן פרויקטים שעומדים תמיד בפני סכנה של פגיעה במקרה של התלקחות צבאית נוספת. בנוסף, ישראל מונעת ומעכבת הכנסת ציוד חיוני לפרויקטים בטענה שהפריטים “דו-שימושיים” ולכן תלויים במנגנון בדיקה בלתי שקוף וגחמני.
ב-2017 גדלה כמות המים שישראל מוכרת לעזה, אך בהיעדר תשתית ברצועה, תוספת זו של 10.5 מלמ”ק בשנה, אינה מנוצלת במלואה.
ובכלל
כשברקע דיווחים על “הקלות” או “מחוות” במסגרת הסדרה בין ישראל לחמאס, חשוב לזכור שישראל מנהלת מערכת יחסים ארוכת שנים עם תושבי הרצועה: שליטה בת חמישים שנה, ששיאה בסגר חמור, הנמשך כבר 12 שנים. השליטה הניכרת שישראל נוטלת לעצמה עד היום על היבטים רבים מאוד של חיי היום-יום ברצועת עזה, מניבה אחריות, חוקית ומוסרית, לשמור על זכויות האדם של תושבי הרצועה, ולכל הפחות לאפשר להם תנאי חיים תקינים. מתוקף חובות אלה, אל לנו לראות בהסרה של ההגבלות השיטתיות על תנועה שאוכפת ישראל “מחווה” או “הקלה” כי אם חלק קטן ממה שחייב להיעשות כדי להפוך את המגמה השלילית, וזאת בלא תנאי וללא עיכוב נוסף.
יותר מזה: יש שורה של החלטות שישראל יכולה לקבל לאלתר, ושאינן קשורות בהכרח בהוצאה כספית (או הכנסה), ויכולות להקל משמעותית על חיי התושבים, רובן קשורות בחופש לנוע, לצרכי מסחר ועסקים, לצרכים רפואיים, לצורך לימודים ולשם קיום חיי משפחה מלאים. נזכיר כי זכויות אדם בסיסיות, כגון הזכות לחופש תנועה, שישראל מחויבת על פי חוק לכבדן, אסור שישמשו קלפי מיקוח ואינן מותנות בדבר, בוודאי שלא אינטרס פוליטי.