א’ מרצועת עזה התקבלה ללימודי תואר שני בהנדסה ובמנהל עסקים באוניברסיטת אדינבורו. מיד כשקיבלה את ההודעה המשמחת, בחודש יולי, הגישה בקשה להיתר יציאה דרך מעבר ארז. שבועות חלפו מבלי שקיבלה תשובה, והיא נאלצה לבקש מהאוניברסיטה אישור מיוחד לדחות את תחילת לימודיה לספטמבר. היא עזבה את עבודתה והתרכזה במאמצים לקבל את האישור, שהוסיף להתמהמה. לבסוף, לאחר מאמצים רבים של גישה, שנרתם לסייע, האישור ניתן לה, בבוקר 2 באוקטובר. אז גם הודיעו לה שכדי לממש אותו עליה להתייצב מידית במעבר ארז. א’ נאלצה להיפרד בחופזה מבתה בת השנתיים וחצי, ומבן זוגה, לארוז במהירות את חפציה ולצאת לדרך, בלא שהות להיפרד כראוי ממשפחה ומחברים.
מחמוד, תושב עזה בן 39, נשוי ואב לחמישה, התבשר בחודש שעבר שאחיו נפטר. מחמוד הגיש בקשה, כנדרש, באמצעות הוועדה האזרחית הפלסטינית, לצאת לגדה המערבית כדי להשתתף באבל. לאחר חמישה ימים שבמהלכם לא קיבל מענה, פנה באמצעותנו למת”ק. ביקשנו לאפשר לו לצאת לגדה עוד באותו היום. פניותינו למפקד מת”ק עזה ולאחר מכן למפקד מתפ”ש, לא זכו כלל למענה. יותר מחודש חלף מאז הגיש את הבקשה להתאבל על אחיו בקרב משפחתו, וטרם התקבלה תשובה. את ההלוויה החמיץ, אך הוא עדיין מקווה שיתאפשר לו לחבק את משפחתו שבגדה ולממש את הזכות האנושית והבסיסית להתאבל עם יקיריו.
סיפוריהם של א’ ומחמוד הם רק דוגמאות למקרים רבים, שבהם חייהם של תושבי ותושבות עזה משתבשים בשל הנוהל שקובע את זמני הטיפול בבקשות להיתרי מעבר אל או דרך ישראל. הנהלים קובעים זמני טיפול ארוכים ובלתי סבירים, מה שגורם לכך שתושבים שעומדים בקריטריונים המחמירים שקבעה ישראל לא מצליחים להגיע לטיפולים רפואיים חיוניים, נעדרים מאירועים משפחתיים משמעותיים כהלוויות או חתונות, מאבדים מלגות או שנות לימוד, ומחמיצים הזדמנויות מקצועיות ועסקיות.
עתרנו לבג”ץ, יחד עם הארגונים רופאים לזכויות אדם והמוקד להגנת הפרט, בדרישה מהמדינה לתקן את הנוהל שקובע זמני טיפול בבקשות תושבי ותושבות רצועת עזה להיתרי מעבר. טענּו כי הזמנים שישראל קבעה לעצמה בלתי סבירים באופן קיצוני, והראינו שהדבר פוגע קשות בזכותם של התושבים לממש אפילו צרכים הומניטריים, לא כל שכן את זכויות האדם שלהם. נאמן לדרכו, בית המשפט העליון שוב לא מצא עילה להתערב בעוול מתמשך ומחמיר שנעשה לתושבים הפלסטינים של רצועת עזה. בהכרעתו סירב להתיר לנו להגיש עתירה מתוקנת. המדינה מסרה לבית המשפט שממילא היא מתכוונת לערוך “בחינה מחודשת” של הנוהל.
מה אומר הנוהל הנוכחי ומדוע אנחנו טוענים שהוא דרקוני? בקשה ליציאה מעזה לצורך לימודים מתקדמים בחו”ל, התמחות רפואית או מסחר בגדה אפשר שתמתין למענה 70 ימי עבודה; טיפול בבקשת יציאה לצורך ביקור הורה או ילד חולה יכול להתמשך גם עד 50 ימי עבודה; בקשה של חולה לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי יכולה להיות מוכרעת רק כעבור 23 ימי עבודה, כלומר חודש, זאת בלי קשר לתור שקבע המוסד הרפואי. קורה הרבה שהמדינה גם לא עומדת בלוחות הזמנים האלה, וכלל לא עונה לבקשות. כל יציאה כוללת סבך של אישורים שצריכים להסתנכרן.
ישראל שולטת בהיבטים רבים של החיים האזרחיים ברצועה, בין היתר בתנועה באוויר, בים וביבשה, של אנשים ושל חפצים. שליטה זאת שהיא נוטלת לעצמה מטילה עליה אחריות לאיכות החיים של תושבי הרצועה, כולל מימוש זכויות האדם שלהם. התפישה שהמדינה מראה בהתמודדותה מול טענה זו היא מחויבות מסויגת למחוות הומניטריות בלבד. התוצאה עבור תושבי הרצועה היא צמצום חופש התנועה עד מניעה מוחלטת, דבר שפוגע אנושות בזכותם לבריאות, לחיי משפחה, להשכלה ולפרנסה.