מעבר ארז הוא המעבר היבשתי היחיד המיועד לתנועת אנשים בין רצועת עזה לבין ישראל והגדה המערבית, ואף למעבר למדינה שלישית, כאשר מעבר רפיח סגור. בשנים האחרונות, ישראל אפשרה מעבר דרך ארז בעיקר עבור חולים, סוחרים, חברים בנבחרות ספורט לאומיות, מעט סטודנטים שמבקשים ללמוד בחו”ל ו”מקרים הומניטריים, בדגש על מקרים רפואיים דחופים”.

עם פרוץ משבר הקורונה, בתחילת מרץ 2020, ישראל בפועל מונעת תנועה במעבר ארז, פרט ליציאה וחזרה של מספר קטן של חולים במצב קשה, מלוויהם, ובודדים אחרים. כפי שאפשר לראות, מספרי היציאות מעזה דרך מעבר ארז מאז מרץ מהווים אחוזים בודדים ממספרן בפברואר, טרם הטלת “סגר הקורונה“.

גם קודם למשבר הקורונה, ולמרות שאחרי מבצע “צוק איתן” חלה עלייה משמעותית בממוצע יציאות הפלסטינים החודשי דרך ארז, מדובר עדיין בשבריר מכחצי מיליון יציאות הפועלים שנרשמו דרך ארז בכל חודש בשנת 2000.

יכולתם של תושבי רצועת עזה לצאת לישראל הלכה והצטמצמה במהלך הזמן. מאז 1991 נדרשים תושבי הרצועה להצטייד באישורי יציאה לישראל שמספרם הלך וירד עם השנים. ב-1993 הוכרז סגר כללי על השטחים, שאכיפתו נעשתה אפקטיבית במיוחד ברצועת עזה החל מ-1995, עם הקמת גדר אלקטרונית וחומת בטון סביב הרצועה. עם תחילת האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 ביטלה ישראל אישורי יציאה קיימים רבים ומיעטה בהנפקת היתרים חדשים. מעבר ארז נסגר לעתים תכופות יותר, ובשנה הראשונה לאינתיפאדה היה המעבר סגור לפלסטינים במשך 72% מימות השנה. ההגבלות הביאו לצניחה של עשרות אחוזים במספר הפלסטינים תושבי הרצועה שעלה בידם לצאת לישראל מדי יום: מלמעלה מ-26,000 בקיץ 2000, ערב האינתיפאדה, לפחות מ-900 אחרי פריצתה בהמשך השנה.

לאחר השתלטות חמאס על הרצועה, הטילה ישראל סגר גורף על רצועת עזה ואפשרה יציאת פלסטינים מהרצועה רק בהתאם לרשימת קריטריונים צרה, בעיקר ”מקרים הומניטריים וחריגים”. למרות שעם השנים שינתה ישראל חלק מקריטריונים אלו, יציאת אנשים מהרצועה ומעבר בין עזה לגדה נותרו מוגבלים מאוד. רוב הפלסטינים ברצועה אינם רשאים אפילו להגיש בקשה להיתר תנועה, מכל סיבה, ומנועים באופן גורף ממעבר דרך ארז.

טקסט זה עודכן לאחרונה בפברואר 2022.