לקראת כינוס הסדנה הכלכלית האזורית בבחריין, היוזמה האמריקאית שאמורה לעודד השקעות, בעיקר בשטחים הפלסטיניים, התפרסם “החזון לעם הפלסטיני ולמזרח התיכון”. זהו הפרק הכלכלי ב”תוכנית המאה”, אותה מקדם ממשל טראמפ כמתווה לפתרון הסכסוך.
יש שם הכרה מבורכת בצורך של האוכלוסייה הפלסטינית בתשתיות מספקות ומעודכנות, וגם בחשיבותו של חיבור רצוף ונוח בין רצועת עזה לגדה המערבית. אך מאחר שהמסמך עוּקר מלאכותית מכל היבט מדיני, אין בו עבר, הווה או עתיד, פוליטיים או ביטחוניים, ומכאן גם לא הקשר למחולל של כל העוולות – הכיבוש. בהימנעותה מאזכור אחריות ישראל למצב, תוך עקיפה של הכרה בזכויות הפלסטינים – לא רק צרכיהם – ארצות הברית נחשפת שוב כמתווכת לא ממש מאוזנת.
בדיונים בבחריין יבּחנו מיזמי ענק, שבמסמך האמריקאי הצמידו להם תג מחיר של 50 מיליארד דולר לעשור הקרוב. אך עוד לפני שפותחים ארנקים לקידום הנחוץ באמת של שיקום ושדרוג תשתיות, אפשר היום לעשות הרבה כדי להמריץ את הכלכלה של עזה ולחזק את האוכלוסייה האזרחית בה. נחוץ רק מרכיב אחד, זול בעלויות אך בעל ערך חסר-תחליף: רצון טוב.
הנה, למשל, חמישה דברים שישראל יכולה לעשות עוד היום כדי להפסיק את דיכוי הכלכלה של עזה.
