היום, שמונה במרץ, יום האישה הבינלאומי. בארגון גישה, אנו עומדים בקשר יום-יומי עם נשים תושבות הרצועה ממגוון רחב של רקעים ועיסוקים מקצועיים: יזמיות היי-טק, בעלות עסקים, חקלאיות ורועות צאן, פעילות בארגוני חברה אזרחית. נשים שלשמחתנו הסכימו לשתף אותנו בסיפוריהן, בחלומותיהן, בהישגיהן.
ההיבט המגדרי הוא פן חשוב בהבנת האתגרים שמעמידות מגבלות התנועה שכופה ישראל על תושבי עזה, ובוודאי בניתוח ההשלכות הייחודיות שמציב הסגר בפני נשים בחברה, שכמו חברות רבות בעולם, נתונה בסד של מבנה פטריארכלי. משטר ההיתרים הישראלי לא לוקח בחשבון תחומים שבהם נשים מוצאות פרנסה ברצועה, וחוסם את גישתן להזדמנויות מקצועיות מחוץ לעזה. בהמשך השנה נפרסם ניתוח מגדרי של מדיניות הרשאות התנועה שמשמשת את ישראל לשליטה על חיי הפלסטיניות.
במציאות שבה אחוזי אבטלה של נשים הגיעו בשנת 2019 ל-63.7 אחוז, מרשימה עוד יותר העוצמה שבנשים תושבות הרצועה, שמצליחות לא רק לשרוד, אלא גם ליזום וליצור. בחרנו היום להתמקד בשלוש נשים כאלה, שפגשנו במהלך השנה החולפת.
ראשונה, כרימאן אלמשהראוי, בת 23, בוגרת לימודי הנדסת בניין, שעובדת כעצמאית בתחום. אלמשהראוי יזמה פרויקט בשם”Piece of Palestine” , שמתמקד בייצור ומכירה של עבודות-יד, ומעסיק 45 נשים בגילאים מ-14 ועד 60 פלוס, כולן ברצועת עזה. היצירות משווקות בעזה ובירושלים, ומיוצאות גם לחו”ל, למדינות כמו ירדן ויפן.
אלמשהראוי מספרת שרבות מהנשים שהחלו עובדות בפרויקט, המשיכו עצמאית ומשווקות את עבודותיהן דרך הרשת; רבות הצליחו לממן כך לימודים או לפרנס את משפחותיהן. בנוסף לאתגר ההשתלבות בעסקים עם עמיתים גברים, שלא תמיד מקבלים אותה כשווה, אלמשהראוי מציינת את הקושי שיוצרות ההגבלות שישראל מטילה על כניסה לרצועה של חומרי גלם, המתויגים על ידה כ”דו-שימושיים”. אלה פריטים החיוניים לעבודתה, שכניסתם לא מאושרת, או שאישור כניסתם אורך זמן רב. למשל מי כסף, המסייעים לשמירה על תכשיטי המתכת. גם אישור כניסה לעזה של מתכות לתכשיטים מצריכה המתנה ממושכת. בנוסף, אלמשהראוי מסבירה עד כמה סגירתם הרנדומלית של המעברים פוגעת בעבודתה. “אני נאלצת להשלים עבודות בלחץ, כי אני לוקחת בחשבון חודש מראש לפני זמן ההגשה, שמא יהיו עיכובים בגלל שהמעבר פתאום נסגר,” היא אומרת.
מיאדה קדיח, 32, גרה באזור סמוך לגדר, מזרחית לח’אן יונס. היא חקלאית, מפרנסת יחידה במשפחה בת 11 נפשות. לאחר סיום לימודיה האקדמיים לא הצליחה למצוא עבודה. אהבתה לחקלאות שלחה אותה להתנסות בגידול כמויות קטנות של כוסברה ופטרוזיליה בחצר הבית, לצריכה פרטית. אחר כך התנסתה בעבודות חקלאיות אחרות, במטרה לבחון את יכולתה להפוך עבודה בחקלאות למקור פרנסה. היא הצטרפה ליוזמה של עמותת מען שנועדה להכשיר, ללוות ולממן קבוצת נשים שלמדה גידול תפוחי אדמה. ההצלחה היתה מוגבלת, אך משם קדיח פיתחה פרויקט עצמאי, יחד עם עוד ארבע נשים.
החמש שכרו אדמה לצורך פרויקט חקלאי משלהן. הסביבה לא היתה תומכת במיוחד, היא מודה. “אמרו לי שלא אוכל לעבוד באדמה, כאישה לבד, בלי גבר שיעזור לי ושישמור עליי. אמרתי בתגובה שאני לא מפחדת. הימרו על כישלוננו, אבל התעקשתי והייתי חזקה. הייתי עונה תמיד, ‘רק נשים יפתרו את זה'”. כיום קדיח מגדלת שעועית, פלפלים, חיטה ועוד, ומוכרת את התוצרת לסוחרים ולבעלי מסעדות.
נג’אח עיאש היא פעילה חברתית ותיקה. היא נולדה וגדלה ברפיח למשפחה בת עשר נפשות. התמדה ונחישות פתחו לה דרך ללימודים גבוהים. כיום היא אמא לשבעה, אחרי שנים של עיסוק בחינוך, בסעודיה וברצועה. כל העת לא הפסיקה ללמוד ולהשתלם בקורסים מקצועיים במרכז לתוכניות נשים ברפיח. הצטיינותה בלימודים הובילה אותה לניהול המרכז, שמציע לנשים בדרום הרצועה קורסים מקצועיים, ליווי משפטי ותמיכה פסיכולוגית.
“הצלחתי לקחת את התוצרת של הנשים מעזה לכמה תערוכות בחו”ל,” אומרת עיאש. “אך ההשתתפות במסלול כזה מוגבלת, בגלל הסגר הישראלי, שמעצם היותו חוסם נשים בעזה מפני התפתחות אישית ומקצועית. רוב הפניות שלי להיתרי תנועה נדחו”.
בהנהגתה ארוכת השנים של עיאש נוצרו סדנאות להכשרה מקצועיות וקשרי מסחר עם ארגונים מהגדה. “הכשרת נשים ויצירת אפשרויות עבודה ופרנסה עבורן, זה הדבר שאני הכי גאה בו,” אומרת עיאש.