הימים שלפני עיד אל-פיטר, החג החותם את חודש הרמדאן, נחשבו לתקופה העמוסה ביותר עבור ע’, משווק שוקולד מעזה. ארבעה חודשים לפני החג היו ע’ ועובדיו מתחילים להתכונן: בוחרים את סוגי השוקולד מהספקים השונים, מתאמים את הגעת הסחורה מאירופה ומהגדה המערבית ואת הכנסתה דרך מעבר כרם שלום.
השנה, בשל המצב הכלכלי הקשה, שעוד החריף בשל הידוק הסגר על ידי ישראל והעיכוב בתשלום המשכורות לעובדי הרשות הפלסטינית ברצועה, אין לע’ למי למכור שוקולד; כוח הקנייה המידלדל חתך בחדות את הביקוש למוצרי מותרות. “העתיד מעורפל,” הוא אומר לתחקירנית של גישה. “מי שיש לו כסף היום חושש לקנות, הוא לא יודע מה יקרה מחר”.
לדבריו, המצב הקשה מביא לכך ששוק השוקולד מוצף בסחורה שאין לה ביקוש. “השנה ויתרנו על ייבוא שוקולדים מיוחדים, כדי לא להפסיד. מה שלא נצליח למכור בחג אין לו חיי מדף ארוכים”.
מצבו טוב מאלה של כמה מעמיתיו: העסק שלו עדיין פעיל. לדבריו, 30 אחוז מהחנויות בענף נאלצו לסגור את שעריהן, כי לא עמדו בהתחייבויות לסוחרים. בחברה של ע’ נשמר כל כוח האדם, אך עובדים נאלצים לעבוד לא רק בשיווק שוקולד, אלא גם בגביית כספים מלקוחות ומשותפים עסקיים.
העובדים מודים על עצם האפשרות להתפרנס, ומודעים לכך שבחוץ מחכה להם שוק עבודה עם שיעור אבטלה של 49.1%. על המצוקה הכלכלית נוספות ההכבדות הנובעות הן מהסגר, והן ממצוקת החשמל. שוקולד חייב להיות מוחזק בקירור, ובמחסן נאלצו לרכוש גנרטור, בעלות של 20 אלף שקל, כדי לשרוד במציאות שמציעה רק ארבע שעות חשמל שאחריהן 16 שעות נתק. הגנרטור פועל לפחות מחצית מהיממה, בעלות של 15 אלף שקל בחודש.
המגבלות שמטילה ישראל על תנועת אנשים דרך מעבר ארז, והירידה בהיתרי הסוחר, פוגמת אף היא בפעילות העסק. לדברי ע’, לבעלי החברה אין היתר ישראלי לצאת מעזה כבר שלוש שנים. בבעלותו סניף נוסף בגדה המערבית, שזקוק לפיקוחו, ועליו לתחזק קשרי עבודה בחו”ל. בחברה מסתמכים על בנו, שמתגורר באירופה, כדי שייצג את החברה שם ויסגור עסקאות.
התקופה הנוכחית, חושב ע’, היא הקשה בחמישים השנים האחרונות. “אפילו עמותות צדקה, שהיו רוכשות ממתקים לחלוקה למשפחות עניות, לא פנו אלינו השנה”. השוקולדים בחנויות, ממתינים למי שיכולים להמתיק את החג, וכמו רבים, להאמין בעתיד טוב מזה.