הסכם המעברים משנת 2005 ציין את סוף נוכחותה הצבאית של ישראל במעבר רפיח שבין מצרים לרצועת עזה, אך הותיר בידיה שליטה מהותית בו, באמצעות שליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני שמכתיב את הרשאים לעבור ברפיח, פיקוח על העוברים ברפיח, וכן אפשרות להחליט על סגירת המעבר. המעבר פעל באופן סדיר על-פי ההסכם עד יוני 2006. בדו”ח שפרסמו עמותת גישה וארגון רופאים לזכויות אדם בשנת 2009, שכותרתו: “מעבר רפיח: מי מחזיק במפתחות?”, פורטו הנסיבות שהביאו לסגירתו של מעבר רפיח לתנועה סדירה החל מחודש יוני 2006 וכן עמדתנו בדבר האחריות שמוטלת על כל הצדדים – ישראל, מצרים, הרשות הפלסטינית, חמאס וגורמים חיצוניים – כתוצאה מהשפעתם על האפשרות לפתוח את המעבר.
בחודש יוני 2010, לאחר שהשתלטות ישראלית על ספינת המאווי מרמרה, שהיתה בדרכה לחופי עזה, הביאה למותם של תשעה נוסעים מירי חיל הים ועוררה ביקורת בינלאומית חריפה, פתחה מצרים את מעבר רפיח לתנועה סדירה. היא עשתה זאת שלא במסגרת הסכם המעברים, עבור קטגוריות מוגבלות של נוסעים, בהן זרים, פלסטינים המבקשים טיפול רפואי במצרים, פלסטינים בעלי תושבות או אזרחות זרה, או המחזיקים בויזה למדינה שלישית, סטודנטים המבקשים ללמוד בחו”ל וכן בעלי אישורים פרטניים מטעם מצרים. מיוני 2010 ועד סוף מאי 2011 עברו במעבר רפיח בשני הכיוונים כ-15,700 נוסעים בחודש בממוצע, כ-40% ממספר הנוסעים החודשי בתחילת 2006, לפני שהוקפא יישום הסכם המעברים ((גישה, “גישה בעקבות פתיחת מעבר רפיח לעזה: תושבי עזה זכאים גם למעבר בין עזה לגדה” )הודעה לעיתונות) 26.5.2011.)). בסוף מאי 2011 הודיעה מצרים על פתיחת מעבר רפיח באופן קבוע לכלל תושבי עזה הנושאים דרכון ותעודת זהות פלסטינית, למעט גברים בני 18 עד 40, שמעברם יאושר רק בתנאים מסויימים. ביוני עד אוגוסט 2011 עלה מספר העוברים הממוצע ברפיח לכ-27,700 בחודש, אולם ההגבלה המספרית שאוכפת מצרים על מספר היוצאים מרצועת עזה יוצרת תקופות המתנה של שבועות.
הסכם המעברים אסר על ייבוא סחורות ממצרים לרצועה דרך רפיח, ולמרות שאישר ייצוא טובין דרך המעבר, מעולם לא נעשו הסדרים שיאפשרו זאת. גם כיום מצרים אינה מאפשרת מעבר סחורות דרך רפיח, פרט למשלוחים של סיוע הומניטרי, בכפוף לשיקול דעתה.
גם כיום, כמו בכל השנים בהן פעל מעבר רפיח, התנאי למעבר בו הינו רישום במרשם האוכלוסין הפלסטיני, המאושר על ידי ישראל. בכך, ישראל מוסיפה להפעיל שליטה מסויימת, אם כי מופחתת מאוד, על מעבר רפיח. המשך השפעתה במעבר נובעת גם משיתוף הפעולה הביטחוני שהיא מקיימת עם מצרים, אשר ממשיכה לראות בישראל בעלת סמכויות שלטוניות בשטחים הפלסטיניים, בין היתר בהתאם להסכם השלום שנחתם בין שתי המדינות, הקובע כי באזור הצפוני של סיני, הגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים הוא הגבול שבין מצרים לרצועת עזה (( Peace Treaty Between Israel and Egypt, March 26, 1979, 1138 U.N.T.S. 59, ס’ 2, לפיו “The permanent boundary between Egypt and Israel in the recognized international boundary between Egypt and the former mandated territory of Palestine, as shown on the map at Annex II, without prejudice to the issue of the status of the Gaza Strip”. )).
תנועה יבשתית של סחורות ואנשים בין מצרים לרצועת עזה מתבצעת גם דרך מנהרות שמתחת לגבול שבין מצרים לרצועה. תופעת המנהרות אינה חדשה, אולם עד לחודש יוני 2007 הן שימשו בעיקר להברחת מוצרים שכניסתם דרך המעברים הרשמיים נאסרה, כגון נשק וסמים. אולם, מאז שישראל החלה להגביל העברת סחורות אזרחיות לרצועת עזה ביוני 2007, היקף תנועת הסחורות דרך המנהרות גדל, והחל לכלול מוצרי צריכה ותעשייה רבים אשר ישראל אסרה על מעברם דרך המעברים היבשתיים. כיום מהוות המנהרות ערוץ מעבר עיקרי לדלק ולחומרי בנייה, אשר כניסתם לרצועת עזה מוגבלת על ידי מדינת ישראל ((על-פי ביקורים בשטח, שיחות טלפון וראיונות אישיים של נציג גישה עם מפעילי מנהרות ברצועת עזה (פברואר 2011). ראו גם גישה, “ההקלות בסגר – לא לבנות על זה” (דצמבר 2010)(להלן: גישה, “ההקלות בסגר”).)). המנהרות משמשות גם להעברת סיגריות ממצרים, שמחירן זול בהשוואה לסיגריות הנכנסות מישראל. דרך המנהרות מוסיפים לעבור גם אמצעי לחימה, מזומנים וסמים, ומעת לעת ישראל מפציצה את המנהרות מן האוויר ((ראו, למשל, הודעה מטעם דובר צה”ל, “תקיפת מנהרת טרור בדרום רצועת עזה” 2.2.2011.)). המנהרות אינן משמשות ערוץ סחר סדיר או מספק, אבל העברת סחורות אזרחיות דרך המנהרות מאפשרת לממשלה בעזה לקבוע את רף המיסוי (השונה מזה שקובעת ישראל) על מוצרים כגון דלק, סיגריות וחומרי בנייה, כפי שיוסבר בהמשך.
« לעמוד הקודם || לעמוד הבא »
מדד השליטה: עמוד הפרויקט »
מדד השליטה: לקריאת נייר העמדה המלא »
מדד השליטה: לקריאת תקציר נייר העמדה »
יומני עזה: לצפיה בסרטון »