העותרת בת 27 סיימה לימודי רפואה במצרים בשנת 2016 ובשנת 2017 סיימה שנת התמחות ברצועת עזה. על מנת לעסוק במקצועה היא נדרשה להיבחן במבחנים מקצועיים הנערכים על ידי המועצה הרפואית הפלסטינית, אשר ממוקמת ברמאללה.
בשנת 2018 ביקשה העותרת לצאת מרצועת עזה לרמאללה למבחני ההסמכה וההתמחות, אך ישראל סירבה את בקשתה מטעמים “ביטחוניים”. לאחר שהגשנו עתירה לבג”ץ, הוסרה המניעה הביטחונית ללא צורך בדיון וכנגד המדינה נפסקו הוצאות בסך 3000 ש”ח (בג”ץ 1315/18).
בפברואר 2019 נדרשה העותרת להגיע למבחנים נוספים ופעם נוספת סירבה ישראל את בקשתה מטעמים “ביטחוניים”. בעתירה טענו, כי כמו בשנת 2018, מטילה ישראל על העותרת מניעה ביטחונית שרירותית שאינה מבוססת על דבר. עוד טענו כי, ניתן היה לצפות שמנהלת התיאום והקישור לרצועת עזה, אשר היא בעלת הסמכות בחוק לקבל החלטות בעניין בקשות היתרים של פלסטינים מרצועת עזה, תייחס משקל כבד ביותר למטרת היציאה של העותרת, על רקע העובדה שמצב מערכת הבריאות ברצועה בכי רע וקיים מחסור חמור ברופאים. בניגוד לכך, מלמדת גם החלטה זו, כי המנהלת משמשת חותמת גומי של השב”כ ובניגוד לחוק, אינה מפעילה שיקול דעת עצמאי.
מיד לאחר הגשת העתירה, הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מהחלטתה וכי העותרת תקבל היתר לתאריכים שביקשה. לבקשתנו, בית המשפט הורה על מחיקת העתירה ופסק עבור העותרת הוצאות משפט בסך 2500 ש”ח.