9 בפברואר, 2020. ח’ עברה להתגורר ברצועת עזה בשנת 2000, בעקבות נישואיה לתושב המקום. לבני הזוג נולדו ברצועה שני ילדים והם התפרנסו ממשכורת האב, שהועסק כפקיד ברשות הפלסטינית. בעקבות קיצוצים, פוטר האב מעבודתו ובני הזוג מצאו עצמם ללא מקור תמיכה. משכך, החליטו כי ח’ תעבור עם ילדיהם להתגורר בגדה המערבית, עם בני משפחתה, שיתמכו בהם.

ח’ פנתה מספר פעמים למת”ק בבקשה לקבלת היתר. משלא קיבלה כל התייחסות לבקשתה, פנינו בשמה, ביום 16.9.2019, וביקשנו מענה סופי לבקשה. בעקבות תזכורות, הודיע המת”ק בימים 4.11.2019, ושוב ביום 20.1.2020, כי הבקשה טעונה בדיקות נוספות לשם קבלת החלטה.

לאחר חמישה חודשי המתנה, הגשנו עתירה, שבה דרשנו כי ישראל תקבל החלטה מידית בעניין בקשתה של ח’, וטענו כי פרק הזמן שבו נבחנת הבקשה אינו סביר. שבועיים לאחר הגשת העתירה, הודיעה המדינה כי בקשת העותרים לשוב לגדה, עם ילדיה, מאושרת וכי תנפיק עבורם היתר מעבר ליום 27.2.2020.

חצי שנה נאלצו העותרים להמתין עד שישראל הואילה לאפשר להם לממש את זכותם לשוב לגדה. אין זה המקרה היחיד שבו המתנה של חודשים לקבלת מענה המת”ק מסתיימת רק בזכות הגשת עתירה לבית המשפט. בהקשר זה יש לזכור כי מרבית תושבי הרצועה אינם מיוצגים על ידי עורכי דין בפניותיהם למת”ק, ולכן פעמים רבות אינם מצליחים לקבל היתרים, על אף זכאותם.