הפער בין קשיי היומיום של תושבי עזה לבין מה שראוי ואפשרי במאה ה-21, כולל לא רק את התשתיות החסרות ברצועה, אלא גם את היכולת לחלום, ללמוד, וגם החופש לעשות טעויות. עבור מתבגרים בעזה – החופש הזה לא קיים. ע’ הוא ילד בן 17 שעבר בגיל 8 עם הוריו מעזה לגדה המערבית. לפני כמה חודשים סיים את הלימודים בתיכון. בעקבות ויכוח עם הוריו, ובמעשה פזיז של בן עשרה, הגיש בקשה להיתר מעבר לעזה, כדי לברוח מהבית.
אלפי פלסטינים מחכים חודשים להיתר מעבר דרך ישראל, גם במקרים דחופים, והמדינה מתמהמהת בתשובתה או מסרבת. במקרה של ע’, באורח פלא, הונפק לו היתר כעבור יום מהגשת הבקשה, ללא הסכמת הוריו, על אף היותו קטין שלא הבין את משמעות כניסתו לרצועה. לעבור מהגדה לעזה, מתברר, קל מאוד.
כשהגיע לרצועה הבין ע’ שעשה טעות וביקש מיד לחזור הביתה. משום שהתנועה בין עזה והגדה המערבית אינה חופשית ונשלטת על ידי ישראל, הוא נזקק להיתר שיאפשר לו לעשות זאת. ע’ והוריו הגישו בקשה בחודש מאי לוועדה האזרחית הפלסטינית, המתווכת את הפניות למת”ק הישראלי, לאפשר לע’ לחזור לבית הוריו.
לעבור מעזה לגדה, מתברר, קשה מאוד. שלושה חודשים חלפו ללא מענה, בזמן שע’ עובר בעזה בין בתים של קרובי משפחה, חסרי אמצעים לכלכל אותו, ומתגעגע מאוד להוריו, לשני אחיו ולאחותו. בעיית הנשימה שהוא סובל ממנה החריפה בעת שהותו ברצועה והוא נזקק להשגחה של רופאיו ושל הוריו בגדה.
לאחר שפנה ל”גישה”, ב-18 לאוגוסט, הגשנו בקשה בשמו לחזור להוריו. הבקשה סורבה, בטענה “שאינו עומד בקריטריונים”. רק לאחר שעתרנו לבית המשפט, המדינה חזרה בה והסכימה להנפיק לע’ היתר. היום הוא עבר לגדה והתאחד סוף סוף עם הוריו.
ע’ ברח לרצועת עזה בצעד אימפולסיבי, שעליו התחרט מיד. הבריחה הזו נעשתה בניגוד לרצון הוריו, ובלי ידיעתם. לא הוא ולא הם ביקשו לוותר על זכותו להתגורר בגדה המערבית. זו דוגמה נוספת להשלכות האבסורדיות של מדיניות הסגר, שבמסגרתה תנועה בין שני חלקי הטריטוריה הפלסטינית מוגבלת עד לא קיימת, והיתר לנסוע מהגדה לעזה מתברר ככרטיס לכיוון אחד. על ישראל לאפשר תנועה חופשית בין עזה לגדה, בכפוף רק לבדיקות פרטניות, ובעיקר לקחת בחשבון את בני האדם העומדים מאחורי הבקשות.