מאת אמיר רותם
כשאמהּ חלתה ונטתה למות, לפני תשע שנים, ניבין זנון לא הצליחה לקבל אישור מישראל לצאת מרצועת עזה כדי לבקרה בגדה המערבית ולהיפרד ממנה. אישור התקבל רק לאחר שנערכה הלוויה. כעת אביה גוסס מסרטן בשכם, וזנון, 41, רוצה לעשות תיקון ולראותו, כנראה בפעם האחרונה, אך שוב ישראל מסרבת לבקשתה, הפעם בטענה שהדרג המדיני קבע בחודש מארס, שבשל סכנת נגיף הקורונה מוטלת על כל תושבי הרצועה קללת סגר.
זה חמישה חודשים שישראל מטילה על רצועת עזה סגר קורונה, נוסף על הסגר הרגיל, הקבוע. לכאורה אמצעי זהירות אלמנטרי שממשלות נוקטות בעולם כולו, כשעל כלל האנושות מאיימת מגפה שכבר פקדה מיליונים, הרגה מאות אלפים, ועדיין אין לה מרפא וטרם נמצא חיסון שיגן מפניה. למעשה זוהי החלטה גורפת, לא מידתית וגם צינית, שכן היא ממנפת סערה מושלמת של נסיבות כדי להחמיר מדיניות של שנים, שסימנה את עזה כשטח נגוע, מושבת עונשין, מובלעת מבודדת. בין היתר, המדיניות הזאת מבקשת לנתק ולבדל את שני התחומים שהפלסטינים חיים בהם — הגדה המערבית ורצועת עזה — במהלך דמוגרפי שנועד למטרות מדיניות. ואף על פי שהיא שולטת בהיבטים החשובים ביותר בחיי התושבים, היא מתנערת מהאחריות הנובעת מכך.
עובדה, ישראל מאפשרת לרבבות פועלים מהגדה להיכנס לישראל כדי לעבוד בה. עובדה, בעצימת עין היא גם מאפשרת לאלפי פלסטינים להינפש בחופי הים שלה. מקומות העבודה חיוניים לפלסטינים, וישראל מצדה צריכה עובדים בענף הבניין — ויציאה נדירה לחופי הים, שלתושבי הגדה אין גישה אליהם, היא הקלה לרגע, נחוצה ומבורכת, בנסיבות הקשות שבהן מגבלות תנועה שנובעות מהחשש מהמגפה נערמות על קשיי החיים תחת כיבוש, זה דור שני או שלישי. ישראל מאפשרת לקרובי משפחה של אזרחיה לבוא מחו”ל כדי להשתתף בחתונות ובחגי תשרי, אך נאבקה בבית המשפט על סירובה למנוע מאב מעזה לנכוח בחתונת בתו בישראל, שנערכה לבסוף בלעדיו, בשמירה על כללי הזהירות הנהוגים.
הטיעון בדבר הסכנה הבריאותית הנשקפת מכניסת תושבי עזה מקוממת במיוחד, שכן ידוע שבעזה לא נרשם ולו מקרה אחד של הידבקות קהילתית. השלטונות בה משיתים בידוד ממוסד של שלושה שבועות על כל הנכנסים בשעריה, בין השאר בשל מצבה הרעוע של מערכת הבריאות ברצועה. ומתוך כך, כל המקרים היחידים שנתגלו ברצועה באו מקרב המבודדים. לא כן המצב בישראל, וגם לא בגדה המערבית. אין שום תשתית עובדתית שתתמוך בטענה שתושבי הרצועה מסוכנים יותר מאחרים — נהפוך הוא.
אז על מי מגינים כאן? איזה מערך שיקולים הופעל בקבלת ההחלטה, ומי השתתף בקבלתה? מתי נשקלה מחדש, לנוכח המידע שהצטבר מאז? שיעור היציאות שנרשמו במעבר ארז מאז הוטל סגר הקורונה ירד לאחוז אחד משיעורן בפברואר. וממילא גם לפני סגר הקורונה הפרה ישראל את זכויות האדם של תושבי הרצועה, ולא הרשתה להם אלא בעיקר לצאת לטיפולים רפואיים שאין בעזה, ולכמה אלפי אנשים לצאת לעבוד ולסחור. תושב עזה היה רשאי לבקש לצאת ממנה רק אם קרוב משפחה מדרגה ראשונה מתחתן, גוסס או מת. עכשיו אפילו חיים ומוות אינם סיבה טובה מספיק.
אמיר רותם מנהל את המחלקה הציבורית בארגון “גישה”
פורסם לראשונה ב”הארץ“