בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל ב-10 בינואר את עתירת גישה והורה למדינה לאשר את בקשתה של פ’, אם צעירה, המתגוררת ברצועת עזה, לחזור להתגורר בגדה המערבית יחד עם שלושת ילדיה הקטנים.
פ’ מתגוררת בעזה מאז עזבה משפחתה את הגדה, בעודה ילדה. ב-2014, סמוך לנישואיה, שבו הוריה ואחיותיה להתגורר בגדה. ישראל מאפשרת לפלסטיניות, הרשומות במרשם האוכלוסין כתושבות הגדה ונישאות לתושבי עזה, לממש את זכותן לחיי משפחה רק ברצועה. בכך היא כופה עליהן את ההגבלות הגורפות והחמורות שהיא מחילה על מעבר פלסטינים בין חלקי השטח הפלסטיני. כך נותקה פ’ מבני משפחתה הגרעינית, וזכתה לבקרם במקרים נדירים, שישראל מגדירה “הומניטריים חריגים”.
בשל המצב הכלכלי הדוחק ברצועה, ביקשה פ’, בקיץ 2019, לממש את זכותה לשוב עם ילדיה לגדה, שם תוכל להיעזר בקרובי משפחתה. זאת אף במחיר כואב של ניתוק מהאב, שייאלץ להישאר בעזה בשל הגבלות “מדיניות הבידול” שישראל משיתה. אך מתאם פעולות הממשלה בשטחים סירב לאפשר לפ’ לשוב לגדה, מכיוון שב-2017, בתום ביקור קצר שלה בגדה, חתמה על מסמך “השתקעות ברצועת עזה”. בכך ויתרה, לטענתו, על זכותה לשוב למקום שבו נולדה.
פ’ אינה היחידה שישראל מנסה לבטל את תושבותה המוגנת בגדה. שנים שישראל נוקטת בפרקטיקה בלתי חוקית ומחתימה פלסטיניות על הצהרה כזאת, בעת שהן מבקשות לשוב מביקור משפחה בגדה. כמו אחרות, גם פ’ לא ידעה, ולא הוסבר לה, כי חתימתה מהווה, לשיטת המדינה, ויתור לתמיד על זכותה לשוב ולהתגורר בגדה.
בעתירה שהגשנו כנגד הסירוב, הזכרנו כי הוא מהווה “העברה בכפייה” על פי הדין הבינלאומי. סעיף 49 לאמנת ג’נבה הרביעית אוסר במפורש על העברתו של אדם בניגוד לרצונו, אם תוך הפעלת לחץ ישיר או עקיף, סמוי או גלוי, תוך ניצול כוח שלטוני, וללא בחינה זהירה של “הסכמתו” ומתן תשומת לב למידת פגיעותו של אותו אדם. בתגובה, טענה המדינה שהמעבר לגדה יפגע ב”מדיניות הבידול”.
בפסק דינו קבע בית המשפט כי פ’ הוחתמה על הצהרת השתקעות ברצועה ללא כל הצדקה, וכי חזרתה לגדה לא תפגע בביטחון המדינה ולא ב”מדיניות הבידול”. השבוע יצאו פ’ וילדיה את הרצועה ועברו לביתם החדש בגדה.