שורת המחץ בבדיחה המקאברית הזאת: נגריות בעזה רשאיות למכור רהיטים בישראל ובגדה, אבל אסור להן לרכוש את העץ כדי לבנות אותם

אי אפשר לשקם תעשייה, מסחר וכלכלה בלי הציוד החיוני להם. הליך האישור עמום והעובדות סביבו מעורפלות עדיין; הנזקים, לעומת זאת, ברורים כשמש.

ככה זה עובד: ישראל מגבילה כניסת סחורות אזרחיות לעזה. ב-2012 אילץ ארגון גישה את המדינה לחשוף את הנוסחאות שעל פיהן נהגה לחשב סוגים וכמויות של מזון שהתירה להכניס לתושבי הרצועה עד שנת 2010. לאחר אירועי משט המרמרה, ב-2010, השתנתה המדיניות: מותר להכניס הכל, לבד מרשימה של פריטים שדורשים אישור מיוחד. פריטים אלה מוגדרים "דו-שימושיים" כי עולה לכאורה חשש שישמשו לצרכים צבאיים.

היקפה של רשימת הפריטים הדו-שימושיים משפיע על כל תחומי החיים ברצועה: המחסור במנופים ובציוד כבד פוגע המוכנות למצבי חירום ומעלה את עלות הבנייה, מתעכבת כניסת ציוד רפואי, מוגבלת כניסתם של צינורות מתכת, שנחוצים לבנייה, לתשתיות ולתעשייה, וכו'.

בשלהי 2014, בעקבות ההרס האדיר שגרם מבצע "צוק איתן", הותרה, לראשונה מאז הטלת הסגר שבע שנים קודם לכן, כניסה מפוקחת של חומרי בניין למגזר הפרטי ברצועה, למעט כמה מגבלות. במקביל, רשימת הפריטים שהוגדרו דו-שימושיים, התרחבה משמעותית. באפריל 2015, למשל, הודיעה ישראל כי לא תאפשר להכניס לעזה לוחות עץ בעובי 5 ס"מ ומעלה (מאוחר יותר, הוחמרה ההגבלה לסנטימטר אחד), ובכך מוטטה את ענף הריהוט ברצועה. פנינו בעניין זה אל מתאם פעולות הממשלה בשטחים בשלהי השנה שעברה, בעקבות פרסום צו שאוסר על הכנסת לוחות העץ אלא בהיתר פרטני. בתשובתו טען מתפ"ש כי "אין מוטלת על מדינת ישראל כל חובה לאפשר הכנסת מוצרים מסוג זה לרצועת עזה".

ישראל מגבילה כניסה של שמן קיק, של דשנים, של מכונות רנטגן ושל מכשירי פקס, של מדפסות, מנופים וציוד כבד, של מכשירי אל-פסק וסוללות, של מכשירי ריתוך ועוד ועוד. אי אפשר לשקם תעשייה, מסחר וכלכלה בלי הציוד החיוני להם. הליך האישור עמום והעובדות סביבו מעורפלות עדיין; הנזקים, לעומת זאת, ברורים כשמש.

עוד על רשימת הפריטים המוגדרים דו-שימושיים והעמימות סביבה, אפשר לקרוא כאן.

     

עוד בתמונות וקולות

גלריית תמונות
גלריית וידאו