שיא של עשור: מעבר רפיח סגור ליציאה מעזה כבר חמישה חודשים

מעבר רפיח בין עזה למצרים סגור כבר חמישה חודשים

נוסעים במעבר רפיח, אוקטובר 2016. צילום: גישה

8 באוגוסט, 2017. היום מלאו חמישה חודשים לפעם האחרונה שבה מעבר רפיח נפתח ליציאת אנשים מרצועת עזה. זו התקופה הרצופה הארוכה ביותר שבה המעבר סגור, מאז 2007.

ברשימת ההמתנה ליציאה דרך רפיח שמות של כ-30 אלף תושבות ותושבי עזה בקטגוריות המורשות לכניסה למצרים, בדרך כלל לצורך מעבר למדינה שלישית: סטודנטים המבקשים לצאת ללימודים בחו"ל, אנשי עסקים וסוחרים, חולים שמחזיקים בהפניות לבתי חולים, מהגרים, מי שמבקשים לבקר קרובי משפחה ועוד. כשהמעבר היה פתוח יומיומית, עד אמצע 2013, נרשמו בו כ-40 אלף יציאת וכניסות בממוצע מדי חודש, של אנשים בקטגוריות המורשות, המצומצמות. בהיעדר האפשרות ליציאה דרך רפיח, השער הנותר לרצועת עזה הוא מעבר ארז שבשליטת ישראל, וגם שם צנחו מספרי היוצאים דרמטית, לקצב של כמחצית מזה של שנה שעברה. המגמה הזאת הפוכה למשתמע מהצהרות בכירים בצמרת הפוליטית והביטחונית בישראל, שמדברים על התחשבות באוכלוסיית הרצועה ובצרכיה האזרחיים.

המשמעות היא שאחרי עשר שנים של סגר, שבעליל לא השיג את מטרותיו, וגם לאחר שישראל הכריזה על "הקלות" מסוימות במעבר, בפועל, האפשרויות של תושבי עזה רק מצטמצמות. הסגר מתהדק. משטר ההיתרים הישראלי, יחד עם המדיניות של מצרים במעבר רפיח, בתוספת החלטות הרשות הפלסטינית ללחוץ על האוכלוסייה בעזה – בין היתר על ידי צמצום אספקת החשמל, קיזוז במשכורות של רבבות עובדי הרשות בעזה והוצאתם של אלפים אחרים לפנסיה מוקדמת – פוגעות עוד ועוד בתושבים, שממילא חיים בתנאים קשים.

שני מיליון אנשים, צעירים בדרך כלל, חיים ברצועת עזה. מגיעים להם חיים ראויים, כמו לכל אחד מאיתנו. על כל הגורמים המשפיעים באזור להפריד בין מטרותיהם הפוליטיות לבין זכויות תושבי עזה לחיים מלאים ותקינים. את ההגבלות השרירותיות על תנועה אפשר וצריך להסיר מידית.