בלי בנייה, בלי עבודה

28 בינואר, 2014. ב-13 באוקטובר, עצר משרד הביטחון במחי יד את מנגנון הצמיחה העיקרי ברצועה: תעשיית הבניין. 70 אלף איש הועסקו בתעשייה זו, למעלה ממחציתם באופן ישיר, והיא תרמה ל-27.6% מהתמ"ג של הרצועה ברבעון השני של 2013. עד יוני 2013, המגזר הפרטי השתמש בחומרי בניין שנכנסו מהמנהרות. אבל כיום, לאור הפעילות המוגבלת במנהרות, הוא תלוי בישראל לצורך הכנסת חומרי בניין.

מוערך כי לאורך השנים הצטבר ברצועה צורך של 75 אלף יחידות דיור. משרד השיכון בעזה מעריך כי מדי שנה, בשל הגידול באוכלוסייה, יש צורך ב-800 עד 1,100 יחידות דיור נוספות, וזאת מבלי להזכיר כ-3,000 יחידות דיור שנחוצות עבור משפחות שביתן נהרס במבצעים צבאיים ושעדיין לא נבנו.

כבר שלושה חודשים וחצי שישראל אוסרת כמעט כליל על כניסת חומרי בניין לרצועה. מעט חומרי הבנייה שנכנסים כיום דרך ישראל מועברים לעד עשרה פרויקטים של אונר"א ו-UNDP, וגם כניסתם החלה רק במהלך דצמבר. בינתיים, אלפי עובדים חדשים הצטרפו למעגל האבטלה בעזה וחייהם של רבים עצרו מלכת – זוגות לא יכולים להתחתן בשל המחסור ביחידות דיור חדשות, מחירי דיור מטפסים, חברות בניין נאלצו לפטר את עובדיהן.

השבוע נודע שמשרד הביטחון ניאות לאפשר הכנסת 1,000 טון מלט לשיקום נזקי הסופה שפרעה  באזור בחודש שעבר. הכמות הזאת, לכשתועבר, היא מחווה הומניטרית חד-פעמית, ואין בה כדי לסייע לעשרות אלפי תושבי הרצועה שזקוקים לדיור ועבודה.

במשרד הביטחון טוענים כי חומרי בניין שישראל מכרה לרצועה בעבר שימשו לבניית המנהרה שנחפרה בין עזה לעין השלושה וכי האיסור נועד למנוע בניית מנהרות נוספות. עם זאת, לא הודיעו מתי בכוונתם לאפשר לחומרי בנייה להימכר שוב ברצועה, והאם נשקלו חלופות למדיניות זו, שמשפיעה באופן כה דרמטי על חיי היומיום של תושבי הרצועה. האם נגזר על תושבי הרצועה לחיות לנצח בלי חומרי בניין? ואם לא, עד מתי? והאם אין לישראל אסטרטגיה אחרת לטפל באתגר המנהרות, מבלי לפגוע מהותית במרקם חייהם של 1.7 מיליון איש ובעתידם?