איך צופים במונדיאל בלי חשמל?

צופים בעזה במשחקי הגביע העולמי בכדורגל, קיץ 2018. צילום: גישה

צופים בעזה במשחקי הגביע העולמי בכדורגל, קיץ 2018. צילום: גישה

לאחר סוף שבוע קשה של הסלמה, וכשברקע הסנקציות הכבדות שהטילה ישראל על מעבר סחורות בכרם שלום, צפויים רבים ברצועת עזה לברוח למשך שעתיים אל המופע שירתק מאות מיליונים ברחבי העולם, משחק גמר הגביע העולמי בכדורגל.

בעזה אוהבים כדורגל. משחקים ברחוב, בחצרות בתי הספר, בליגה המקומית, וצופים במשחקים, בזירה המקומית ובבינלאומית, וכמובן שמלווים באדיקות את המונדיאל. בזמן המשחקים האווירה בבתי הקפה היתה כמו במגרש: צעירים לבושים בחולצות הקבוצות האהובות עליהם, מכוניות מקושטות בדגלים, בטלפונים תמונות השחקנים האהובים. גם בעזה אפשר לחלום שאת/ה באחד המגרשים ברוסיה, צופה במשחק.

לחלומות אין גבולות, אבל במציאות אפילו אספקת חשמל רציפה היא חלום. כיום מקבלים התושבים ארבע שעות חשמל שאחריהן 16 שעות ניתוק. עוד לפני הודעת ראש הממשלה נתניהו על הסנקציות הכלכליות – סגירת כרם שלום לסחורה יוצאת וצמצום הסחורות הנכנסות בו – המצב הכלכלי ברצועה קשה, בעיקר בגלל הסגר שמטילה ישראל, ומתבטא גם באחוזי האבטלה הגבוהים.

חברת התקשורת "ג'וואל" הציבה מסך גדול באחד מהרחובות העמוסים, קרוב לטיילת הים, לשם נוהרים התושבים כדי לבלות. כשתחקירן גישה, מוחמד עזאיזה, הגיע לשם חצי שעה לפני שהמשחק בין ברזיל לבלגיה עמד להיפתח, מצא את רוב הכיסאות כבר תפוסים. רבים ישבו על המדרכות. אנשים מכל גווני החברה היו שם.

עבד טמוס, בן 20 שגר בעיר עזה, הגיע מביתו אל בתי הקפה ברחוב אלרשיד שמשדרים את המשחקים חינם. אבא שלו עובד בבניין, אבל הוא מובטל כבר כמה חודשים. "יש לנו טלוויזיה בבית," הוא מספר, "אבל אין כסף כדי להתחבר לקווי חשמל נוספים לרשת המרכזית. אני גם לא יכול להרשות לעצמי ללכת כל יום לבית קפה כדי לצפות במשחקים, כי המשקאות או האוכל יעלו לי לפחות 10 שקל ביום, כסף שאין לי. אני בא ברגל מהבית, כי אין לי כסף לתחבורה ציבורית".

אם סאלח אלסדודי, בת 43 מעזה, הגיעה מוקדם ושמרה ארבעה מקומות לחברות. היא אומרת שכל יום הן באות לכאן כדי לבלות, לראות את הים. אין די מקומות בילוי בעזה. היא אוהבת לצפות בכדורגל ומקווה שברזיל תזכה. ראמה, הבת שלה, אומרת שתחזור הביתה רק כשתתחדש אספקת החשמל, כי היא סובלת מהחום והבית הופך בקיץ ל"גיהינום חשוך ולוהט".

אחמד עבד אלעאל, בן 23, סיים בשנה שעברה את לימודי המסחר באוניברסיטת אלאזהר, והצטרף, כמו שהוא אומר, למובטלים, כמו שאר הצעירים ברצועה. אחוז האבטלה בקרב צעירים בעזה מתקרב ל-65. הוא אוהד את ברזיל מילדות, אבל שואף לטוס מתישהו לבלגיה. לפני שלוש שנים יצאו שכנים שלו לבלגיה. "לא שמעתי מהם איך הם מסתדרים שם, אבל מה שאני יודע זה שבלגיה היא אחת מהמדינה שמכבדת פליטים ושיש שם אנשים מעזה שבחרו לחיות בה." בגלל המצוקה הכלכלית ברצועה, מוסיף אחמד, הגירה היא לא בחירה אלא הכרח. "מגיע לנו לחשוב על החיים שלנו, על העתיד שלנו. אנחנו לא מוכנים לסבול יותר בגלל המצב הפוליטי והכלכלי. אני בן 23, מולי יושב בן 35 שעד היום לא מצא עבודה. אני לא רוצה להגיע למצב הזה".

זכותם של תושבי עזה לתנאי חיים ראויים למאה ה-21 – אספקת חשמל סדירה, מי שתייה ראויים בברזים, סילוק שפכים יעיל, שירותי בריאות מלאים – וגם לפרנסה, לחיי משפחה מספקים, להגשים שאיפות אישיות ומקצועיות, דברים שאפשריים רק כשיש חופש תנועה. מגיעה להם גם האפשרות לטוס לצפות בגמר הגביע העולמי בכדורגל במגרש.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, חשמל. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *