עשו את הדבר הנכון: תנו לתושבי עזה לחיות

ליד הגדר בין ישראל לרצועת עזה, 6 באפריל 2018

ליד הגדר בין ישראל לרצועת עזה, 6 באפריל 2018. צילום: גישה

משחק תפקידים מקאברי נערך מדי יום שישי לאורך הגדר שבין ישראל לרצועת עזה. שידורים ישירים, דיווחים עיתונאיים, פרשנויות, אפילו צופים ביציע, כשמצד אחד צבא מזוין ומהצד השני תושבים כועסים. העולם, והבה נודה גם רוב תושבי ישראל, מעדיף בדרך כלל שלא להסתכל על עזה. כשזה כן קורה, ההקשר הוא כמעט תמיד הסלמה אלימה.

המהלך הנוכחי, יוזמה פלסטינית, ממוסגר בין יום האדמה ליום הנכבה, ומכריח את העולם, ואת הישראלים, להביט אל עזה, להבחין בתושביה. המחיר הנורא עד כה בחיי אדם, במאות פצועים שחייהם שונו לעד, כולם בצד הפלסטיני, מחדד את הצורך בקריאה מעט יותר מורכבת של המציאות ממה שמציעות מלחמות התעמולה; כי מערכת היחסים ההדוקה והכוחנית בין ישראל לתושבי הרצועה מתקיימת כבר עשרות שנים, יום יום, גם כשלא יורים, גם כשאין קהל צופים.

המצב האזרחי ברצועה בשנה האחרונה בנפילה חופשית, לאחר שנים של הידרדרות במדרון חלקלק. בזמנו העריך דו"ח או"ם כי עזה לא תהיה ראויה למגורי אדם בשנת 2020, ומאז הקדימו את ההערכה ל-2018. עכשיו. הדברים ידועים: אספקת חשמל מקרטעת, שבמיטבה יכולה לספק רק מחצית מהדרישה, ורוב הזמן אינה במיטבה; מים מסוכנים לבריאות בכמעט כל הברזים; טיפול לקוי וחלקי בשפכים; מחסור חמור ביחידות דיור, בכיתות לימוד ובמוסדות רפואיים, לצד חסכים מסוכנים בתרופות, במכשור רפואי חיוני; ומעל כל אלה, שיעור אבטלה מהגבוהים בעולם, במיוחד בקרב צעירים, שהם רובה של האוכלוסייה.

הדרך אל המצב הזה היתה איטית ומייסרת. היא לא התחילה ביום האדמה האחרון, גם לא כשישראל הטילה את הסגר החמור על עזה בעקבות השתלטות חמאס ב-2007. החנק המחושב של החיים ברצועה החל הרבה קודם, עם הטלת מגבלות התנועה הראשונות על פלסטינים בתחילת שנות ה-90 ושלא כפי שנוטים לחשוב, הנימוקים והמוטיבציה לא היו בהכרח ביטחוניים.

תושבי עזה הפכו לכלי משחק במאבק על נרטיבים. הפילוג הפלסטיני שיבש מאוד את תנאי החיים ברצועה בשנה האחרונה; את הסגירה בפועל של מעבר רפיח, כבר ארבע שנים, מצרים מתאמת עם ישראל; הקהילה הבינלאומית מהוססת וטרודה ולא עומדת בהבטחותיה לממן את שיקום ההרס מסבב הלחימה ההרסני של קיץ 2014. כוח מרכזי ועקבי אחד מכניע את האפשרויות והתקוות של התושבים, והוא ישראל. 50 שנים שישראל מכריעה בלעדית, או שלכל הפחות יש לה את הכוח לאפשר או למנוע, הסדרה של נושאים מרכזיים כעדכון תשתיות, מקום מגורים, זכויות תנועה שמשמעותן אקוטית בתחומים פרנסה, השכלה, משפחה, הגשמה עצמית.

ישראל תייגה את כל תושבי רצועת עזה כמסוכנים ובכך סיכמה את חשיבתה המדינית לגבי הרצועה. היא מנהלת מול התושבים משטר היתרים חמור, ומשיתה עליהם שלל עונשים קולקטיביים. עם כישלון הסגר ובהיעדר מדיניות, נותרת רטוריקה. ראשי המערכות בישראל, מראש הממשלה ושריו, דרך ראשי הצבא והיועצים הביטחוניים למיניהם, מדברים מאז 2014 על התגייסותה של ישראל לשיקום עזה, על כך שזהו האינטרס של ישראל, בשם דחיית סבב הלחימה הבאה, בשם הסביבה, בשם התברואה, בשם ניתוח הפוליטיקה האזורית והדיבוק האיראני – לעולם לא בגלל שזה הדבר הנכון, המוסרי והחוקי. בפועל, דבר לא משתנה באמת.

תושבי רצועת עזה חיים במצוקה מיוצרת, מכוונת, מיותרת. הילדות, הנערים, הנשים והגברים שמבקשים לחיות בכבוד ברצועת עזה אינם ארגון טרור, הם בני אדם, ולהם זכויות יסוד כמו לכל קוראת וקורא. כשהשנאה והאיסור נכשלים, זה הזמן לשקול משהו אחר. כשאין פתרונות צבאיים, זה הזמן לשקול אפשרויות מדיניות. תושבים של רצועת עזה בכל הגילים מגיעים מול הגדר ואומרים, תראו אותנו, אנחנו כאן ואנחנו כמוכם. כדאי לפגוש את המבט שלהם.

אמיר רותם, מנהל המחלקה הציבורית בגישה

פורסם בקטגוריה זכויות אדם, כללי, כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *