חלומות בהמתנה

בתמונה: סטודנטיות בעזה. צילום: אימאן מוחמד

בתמונה: סטודנטיות בעזה. צילום: אימאן מוחמד

"מילדות חלמתי להיות אדריכלית. גדלתי בכוויית ולאחר מכן בעיראק, בתם של פלסטינים מעזה שנעקרו מביתם בכוח ב-1967. שבתי לרצועה ב-2001, ולמדתי אדריכלות באוניברסיטה האסלאמית בעזה. הורי חששו שכאישה אתקשה להתקדם באדריכלות, ועודדו אותי ללמוד מקצוע הקשור למחשוב. אבל חלומי להיות אדריכלית לא התפוגג. רציתי להטביע חותם בנופים של עזה, ודמיינתי איך יכולה העיר שלי, עזה, להיראות לו רק ניתנו לה הזדמנויות להתפתח.

ב-2006, השנה שבה סיימתי את לימודיי, נערכו בחירות ברצועה ובגדה המערבית. אחריהן החל סכסוך פוליטי מתוח בין חמאס ופתח והתחולל מבצע צבאי גדול של ישראל, שכלל פלישה קרקעית לעזה. מי שהכיר אותי כשהייתי סטודנטית יודע לספר כמה מלאה הייתי באנרגיות ובאופטימיות באותן שנים. התנדבתי בכמה מקומות וימיי היו עמוסים בעשייה.

כשהבנתי שהתואר האקדמי לא יבטיח לי עבודה ארוכת-טווח באדריכלות, בטח לא בעיצומה של חוסר הוודאות הפוליטית והחברתית שאפיינה את התקופה, נתקפתי דיכאון. אני זוכרת את עצמי שוכבת במיטה, מביטה בתקרה, וחושבת: מה עלי לעשות?

סיום הלימודים באוניברסיטה זאת חוויה מטלטלת לכל אדם. השלמת הלימודים באוניברסיטה באזור מלחמה מקצינה עוד יותר את הבעיות האלה. תארו לעצמכם שאינכם בטוחים אם כדאי בכלל לצאת מהבית, כשבכל יציאה מהבית אתם תוהים אם תשובו אליו. השאלות הללו הן חלק מחיי היום־יום של תושבי הרצועה.

בתחילת 2007 התקבלתי לראשונה לעבודה באדריכלות, דרך תוכנית שסייעה לבוגרי אוניברסיטאות למצוא תעסוקה ברצועה. הציעו לי חוזה של שישה חודשים בפרויקט בנייה חדש באל־זאהרה, קילומטרים ספורים דרומית לעיר עזה. למרות המרחק הקצר בין ביתי לבין אתר הבנייה, היה כמעט בלתי אפשרי להגיע לשם, בגלל מחסומים שהקימה המשטרה המקומית, לנוכח המאבק המתמשך בין תומכי פתח וחמאס.

בארבעת חודשי העבודה הראשונים שלי בפרויקט הצלחתי לבקר באתר הבנייה עשר פעמים לכל היותר. ואז חמאס השתלט על הרצועה וישראל הידקה את הסגר עליה. מעט מאוד סחורות נכנסו לרצועה, או יצאו ממנה, כולל חומרי בניין. חברת האדריכלות שבה עבדתי נסגרה חודשיים לפני תום החוזה שלי, ומעולם לא זכיתי להשתתף בהשלמת הפרויקט ההוא.

באוקטובר 2008 התקבלתי לעבודה בעיריית עזה. חשבתי שחלומי לעבוד כאדריכלית מתגשם סוף סוף. אבל במרץ 2010 הפרויקט שעליו עבדתי הופסק, בשל חוסר מימון. חודשים אחדים לאחר מכן, העירייה פרסמה מכרז למשרה הקודמת שלי, ולמשרה מלאה נוספת. עשיתי מבחן וקיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר והוועדה המייעצת המליצה עלי לתפקיד. אף על פי כן, פסחו עליי ועל מועמדת נוספת, ונתנו את המשרות לשני גברים, למרות הניסיון המשמעותי ששתינו הספקנו לצבור. במשך שנה הגשתי תלונות על המהלך, ללא הצלחה. באותה תקופה, התייחסתי להתעלמות ממני כאל דחייה אישית. רק לאחר מכן התברר לי עד כמה החוויה שלי נפוצה בקרב נשים ברצועה.

למרות הקיפאון הכמעט מלא בתחום הבנייה, בשל הסגר, המשכתי לקוות שאמצא עבודה. באדריכלות, כמו בתחומים אחרים התלויים בכניסה של ציוד וחומרים מבחוץ, הסגר האט את הפעילות עד לכדי עצירה. חברות בנייה אזרחיות ברצועה צמצמו בצורה דרסטית את פעילותן, ורבות נסגרו במהלך השנים. בעקבות תחנוניי העיקשים, הרשו לי להתנדב באחת מחברות האדריכלות הגדולות בעיר, אבל לא היתה עבודה. בחודש שבו הגעתי להתנדב שם, תכננתי גרם מדרגות אחד.

שקלתי להגר כדי למצוא עבודה. בשלב כלשהו אף התקבלתי למשרה באיחוד נסיכויות המפרץ, אבל נמלכתי בדעתי. כמי שגדלה הרחק מהרצועה, אני מכירה את החיים כזרה. זכרתי שאבי נהג לומר שתמיד הרגיש זר מחוץ לעזה. כשחזרתי למולדתי, הבטחתי לעצמי לא לעזוב אותה לעולם. רציתי לתרום לחברה ולקהילה שלי.

בדיעבד התברר עד כמה ההחלטה להישאר ברצועה היתה משמעותית. ב-2011 נודע לי על ארגון בשם "עיישה", הפועל להעצמת נשים וילדים משולי החברה. למרות שמעולם לא דמיינתי את עצמי עושה דבר פרט לאדריכלות, מצאתי משמעות והשראה בעבודה של הארגון להעצים את קולן של אוכלוסיות מוחלשות. התחלתי לעבוד שם כמנהלת פרויקטים ומגייסת משאבים, ולמדתי שקידום זכויות נשים הוא דרך נוספת להיות פעילה לשיפור פני החברה שבה אני חיה.

ב"עיישה" הבנתי גם שהמאבק שלי להגשמת חלומי לא היה מקרה יחידאי. כאשה, תהליך חיפוש העבודה מאתגר מאוד. בנוסף למצוקת האבטלה בשוק העבודה כולו, ישנו היחס המפלה והעדפה של גברים, הנחשבים למפרנסים העיקריים של משפחותיהם.

מאז שישראל הידקה את הסגר על הרצועה, האבטלה נסקה. כיום מובטלים 35% מהגברים וכ-66% מהנשים ברצועה. אפילו מי שמוצאים עבודה מתמודדים עם קשיים רבים. רובם מועסקים בחוזים קצרי-טווח, לתקופות של חודש עד חמישה חודשים, ואין להם ביטחון תעסוקתי. מועסקים מקבלים רק לעתים נדירות זכויות סוציאליות, וקורה תדיר שתשלום משכורות מתעכב חודשים ארוכים.

המצב הכלכלי הנורא גורם לבוגרי אוניברסיטאות לאבד תקווה, ומוביל לשיעורים גבוהים יותר של דכאון, אלימות, שימוש בסמים, ואף התאבדות. מצב זה אינו מחויב המציאות. הסגר חייב להסתיים. יש להסיר את ההגבלות על התנועה שלנו ועל תנועת סחורות אל הרצועה וממנה.

לתושבי עזה, גברים ונשים כאחד, מגיע לחיות בכבוד, להשתכר למחייתם ולהגשים את חלומותיהם. החלום שלי עדיין בהמתנה".

הכותבת היא מנהלת פרויקטים ומגייסת משאבים ב"עיישה – ארגון להגנה על נשים וילדים", הפועל להשגת שילוב מגדרי באמצעות העצמה כלכלית ותמיכה פסיכולוגית לנשים ולילדים טעוני טיפוח ברצועת עזה. היא תרמה רבות לפרסום החדש של גישה, חלומות בהמתנה – השפעת הסגר על נשים בעזה, שיצא  ביום האישה הבינלאומי 2018.

*הדברים פורסמו לראשונה בעיתון "הארץ" בתאריך 17.03.2018

פורסם בקטגוריה חברה אזרחית, כללי, פיתוח כלכלי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *