שעת נסיעה ב-12 שנים

משפחה יוצאת מעזה. צילום: גישה.

לציון יום זכויות האדם הבינלאומי, שחל היום, הצצה לסיפור חייה של אחת מהפונות לגישה; סיפור פרטי אך גם כזה שמעיד על מציאות יומיומית שחולקים מיליוני הפלסטינים שחיים את חייהם תחת שליטה ישראלית.

סמר היא אישה פלסטינית שנולדה וגדלה בעזה, שם מתגוררת משפחתה עד היום. בשנת 2001, בטרם יישמה ישראל את תוכנית ההתנתקות והידקה את הסגר על עזה, סמר התחתנה עם תושב הגדה המערבית ועברה להתגורר עמו שם. על אף המעבר לחלקה השני של הטריטוריה הפלסטינית, ולמרות שהגישה בקשה לשינוי הכתובת במסמכיה, מענה הרשום נותר "עזה". זאת בשל החלטת ישראל בשנת 2000 "להקפיא" את אשרור שינויי המען ברישום האוכלוסין הפלסטיני, שגם בו היא שולטת. מסיבה זו, מגוריה של סמר בגדה המערבית נחשבו שהות בלתי-חוקית בעיני ישראל, וכתוצאה, היתה מנועה מהגשת בקשות להיתר תנועה מהרשויות בישראל ובפועל, מרותקת לתחומי הגדה המערבית, וגם שם היתה תנועתה מוגבלת.

רק כעבור כעשור, כחלק מ"מחווה" ישראלית לרשות, אושרה בקשתה של סמר לשינוי רישום המען, כתובתה עודכנה לגדה המערבית, והתאפשר לה לראשונה לחלום על הגשת בקשה לבקר את משפחתה שבעזה. בקשה כזאת להיתר תנועה מטופלת רק בנסיבות מוגבלות, המוגדרות על ידי ישראל כ"הומניטריות": חתונה או לוויה של בת/ן משפחה מדרגה ראשונה, או ביקור של בן/ת משפחה במצב אנוש.

ב-2012 פנתה סמר לגישה בבקשה שנסייע לה להגיע לעזה, לאחר שאביה אושפז. בקשתה סורבה בנימוק ש"אין מדובר באשפוז ארוך טווח", וכי "לא קיים צורך הומניטרי מובהק". ב-2013, סמר ושלושת ילדיה הצעירים יצאו למסע ארוך ומאתגר דרך ירדן ומצרים, והצליחו בסופו להיכנס לרצועה דרך מעבר רפיח. היתה זאת הפעם הראשונה, לאחר 12 שנים שראתה את בני משפחתה, ופגישה ראשונה של ילדיה עמם. יציאתם דרך רפיח בחזרה אל עבר ביתם שבגדה קרתה באחד הימים האחרונים לפתיחה הסדירה של המעבר, לפני שהתחלף השלטון  במצרים. מאז מעבר רפיח סגור רוב ימות השנה.

במהלך השנים, סמר הגישה בקשות להיתר לבקר שוב את משפחתה שבעזה, והמתינה בחוסר סבלנות גובר למענה מהרשויות בישראל, ללא הועיל. רק בראשית 2017, עת חלתה אמה, סמר מצאה עצמה עומדת בקריטריונים הנוקשים שמציבה ישראל לקבלת היתר כניסה לרצועה. בעזרת גישה אושרה בקשתה להיתר והוקצב לה שבוע ימים לבקר את מקום הולדתה, הפעם דרך מעבר ארז.

אומניה זועבי, רכזת פניות בגישה, עדיין זוכרת את שיחת הטלפון שקיבלה מסמר כשהצליחה סוף סוף להיכנס לעזה, ואת קולה החלוש, הנרגש, של אמה, שהודתה עמוקות על העזרה להביא אליה את בתה האהובה. סמר מתארת את הביקור בן השבוע אצל אמה החולה כ"לא פחות מנס".

כעבור שישה חודשים, סמר שוב יצרה אתנו קשר וביקשה שנעזור לה להשיג עוד הזדמנות לראות את אמה, שמצבה בריאותה הדרדר מאוד . כשאושרה בקשתה להיתר, והיא הגיעה חזרה אל הרצועה, האם כבר היתה שרויה בתרדמת. היא הלכה לעולמה ימים ספורים לאחר מכן.

"בלתי נתפס בעיניי שאמא ובת שחיות מרחק שעת נסיעה זו מזו יכולות לחלום על פגישה רק בנסיבות איומות כל כך", אומרת אומניה. "קל יותר להגיע לקצה השני של העולם מאשר אל חלקה השני של הטריטוריה הפלסטינית". בשנים לפני ששונה רישום המען של סמר, הפסידה, בין היתר, גם את חגיגות חתונתו של אחיה. לאחרונה אמרה לאומניה, "לא האמנתי כשסוף סוף קיבלתי היתר להיכנס לעזה בתחילת השנה. הרגשתי שהביקור הזה הוא כמו מתנה לשנה החדשה, הטובה ביותר שיכולתי לבקש. הדבר הכי טוב שקרה לי ב-2017 זה שזכיתי לראות את אמא שלי. הדבר הכי קשה, שאיבדתי אותה".

עבור פלסטינים, תושבי רצועת עזה והגדה המערבית, הזכות לחופש תנועה, ואיתה גם האפשרות לחיי משפחה תקינים, הגישה לחינוך, לפרנסה ולמימוש-עצמי, רחוקות מלהיות מובנות מאליהן. ביום זכויות האדם הבינלאומי, כמו בכל הימים, יש החלטות פוליטיות של כלל השחקנים האזוריים שפוגעות בזכויות תושבי הרצועה. מעל כולן, המדיניות הפוגענית של ישראל, שהשפעתה מכרעת על חיי הפלסטינים ונוכחת בהם יומיומית. השליטה שישראל לוקחת לעצמה על כל כך הרבה היבטים בחיי הפלסטינים מחייבת אותה להביא לידי ביטוי הבנה והיענות לצרכים ולזכויות של אותם אנשים.

פורסם בקטגוריה זכויות אדם, מעבר אנשים לעזה, שינויי מען, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *