עשור של אינרציה

עזה צוק איתן דו"ח המבקר ישראל בנימין נתניהו אין מדיניות

עזה, יולי 2014. צילום: אימאן מוחמד

נעם רבינוביץ

בסרט "לקום אתמול בבוקר" (Groundhog Day) משנת 1993 מוצא עצמו הגיבור בלולאת זמן, בה הוא מתעורר שוב ושוב לאותו היום. ישראל, כך מסתמן, משוכנעת שהיא בלולאת זמן, בה נגזר עליה להתעורר שוב ושוב למבצע צבאי ברצועת עזה.

אך בעוד שבסרט הגיבור מתיר את הלולאה על ידי כך שהוא לומד ומשפר את התנהגותו לפי לקחי היום הקודם, נראה שישראל אינה מצליחה להשתחרר וללמוד מטעויות העבר, ונמצאת כעת – כמדי כמה שנים – במסלול ישיר להסלמה נוספת ברצועת עזה.

דוח המבקר על מבצע "צוק איתן" חושף את הכשלים שהובילו למבצע, החסר-תקדים בהיקפו. חמור במיוחד הוא הממצא על פיו שר הביטחון דאז משה יעלון התריע מספר פעמים כי "ייתכן שניתן היה למנוע את המלחמה אם ישראל הייתה נותנת מענה למצוקה ברצועה מבעוד מועד". אולם ממשלת ישראל לא נדרשה לעניין ונמנעה מלשקול אלטרנטיבות מדיניות שאפשר והיו מונעות את סבב הדמים. יותר מזה, נתניהו אף אמר למבקר כי "לא היתה כל חלופה מדינית ריאלית ביחס לרצועת עזה ולכן חלופה זו לא נדונה בקבינט." התוצאה ידועה.

מדאיגה במיוחד העובדה שאנו מוצאים את עצמנו היום במצב דומה לערב פרוץ הלחימה ביולי 2014, ושוב – כמו אז – ממשלת ישראל מסרבת לקבל או אף לשקול החלטות שימנעו את הסבב הבא. גם היום – כמו אז – מתקבלות התרעות חוזרות ונשנות על המצב ההומניטרי והכלכלי הקשה ברצועה, שרק החריף מאז תום הלחימה. ולמרות זאת, גם היום לא מתקיים בקבינט דיון שמטרתו להעריך מחדש את מדיניות הסגר הישראלית של העשור האחרון, מדיניות שרבים במערכת הביטחון – וגם רוב הציבור בישראל – מודים שכשלה בהשגת מטרותיה.

שווה לחזור על זה: הקבינט המדיני-ביטחוני לא קיים ולו דיון אחד על מדיניות ישראל בעזה כבר ארבע שנים לפחות. לא טרם "צוק איתן" ולא בשנתיים וחצי מאז שרוב תושבי עזה וישראל נדרשו לרוץ למחסה שוב ושוב, מאז שאלפים קיפחו את חייהם או נפצעו, איבדו בתים ויקירים. ממשלת ישראל לא חושבת שמעניינה להקדיש זמן ותשומת לב לאזור שבו חיים קרוב לשני מיליון תושבים, רובם ילדים ובני נוער, שבינו לבין יישובים בישראל קילומטרים ספורים. לא רק זאת, אלא מדובר באזור שעדיין נמצא תחת שליטה ישראלית ולפיכך גם תחת אחריות ישראלית. שרי הממשלה ובנימין נתניהו לא רואים פגם בסבבי לחימה מדי מספר שנים, בתחושת ביטחון רופפת בקרב הציבור ולא בסבלם המתמשך של שני מיליון איש החנוקים תחת סגר.

קשה עד בלתי אפשרי לאתר היגיון במדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה מעבר לעיקרון שאותו כינה אהוד ברק בדיון סביב משט המרמרה כ"אינרציה". מה שהיה, הוא שיהיה. הידוק נוסף של הסגר, המשך השחיקה של כלכלת הרצועה ושל תושביה, עוד סבב לחימה. אבל הרי חוסר ההחלטיות וחוסר המעש שקולים למעשה להחלטה להיגרר לעימות נוסף, שמאיים להיות קטלני והרסני מקודמיו.

הפתרון למשבר ברצועת עזה אינו צבאי. את זה רוב הציבור – שתחושת הביטחון שלו לא השתפרה בעשור האחרון – כבר יודע. על ממשלת ישראל ליישם מיד צעדים שייצבו וישפרו את המצב בעזה. אין מחסור ברעיונות. למעשה, ארגון "גישה" ישמח לסייע בהצגת אלטרנטיבות שניתן ליישם מידית, אשר ביכולתן לשפר משמעותית את כלכלת הרצועה, את רווחת תושביה ואת מצב התשתיות, ובעיקר להחזיר לתושבים בעזה את השליטה על חייהם ולהתקרב לפוטנציאל העצום שאצור בהם. הכל כדי למנוע את המלחמה הבאה, ולהתעורר – סוף סוף – ליום חדש.

(הכותבת מנהלת את קשרי החוץ בארגון גישה. גרסה מקוצרת של המאמר התפרסמה בעיתון "הארץ" ב-5.3.2017)

פורסם בקטגוריה Uncategorized, זכויות אדם, מדיניות הבידול, פיתוח כלכלי, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *