אהבה בימי סגר

רחוב בעזה. צילום: אדוארדו סוטרס ח'ליל

לכבוד יום האהבה, יומו של ולנטיין, שלושה סיפורי אהבה בצל הסגר הישראלי על רצועת עזה.

כדי לקבל אישור לעבור במעבר ארז, אל רצועת עזה או ממנה, צריך לשכנע את ישראל שהסיבה לנסיעה הומניטרית באופייה, או שהנוסע עומד ברשימה של נסיבות חריגות (אם הוא סוחר, למשל, או שחקן בנבחרת הכדורגל הלאומית). יציאה לביקור אצל אמא שאותה לא ראית עשר שנים, לדוגמה, לא נחשבת כבעלת אופי הומניטרי, אלא אם, חלילה, היא חולה במחלה סופנית. אפשר לצאת כדי להשתתף בחתונה, בתנאי שהחתן או הכלה קרובי משפחה מדרגה ראשונה. נסיעה לצורך החתונה שלך עצמך, אינה נחשבת. עזה, כמו כל המקומות בעולם, מלאה באוהבים. שלושת הסיפורים האלה, לא עוסקים רק באהבה רומנטית, אלא גם באהבות מסוגים אחרים, אשר קורות בימי הסגר. הסיפורים האלה בולטים בשל העובדה שהם רגילים לחלוטין, אבל הנסיבות שבהן הם מתרחשים חריגות כל-כך.

  1. קופידון מנוע ביטחונית

שאדי ואיה נישאו ברצועת עזה ממש בתחילת מבצע "צוק איתן", שבקיץ 2014 המיט הרס על הרצועה. איה, אזרחית אמריקאית, שהיתה בשלבים הראשונים להריון, פונתה מן הרצועה ימים ספורים לאחר תום הלחימה, יחד עם מאות פלסטינים בעלי אזרחות זרה. היא הניחה שבתוך חודשים ספורים שאדי יצטרף אליה בארצות הברית.

לאחר שהסדיר את כל ניירותיו, הגיש שאדי בקשה לצאת לקונסוליה האמריקאית בירושלים לצורך ראיון לקבלת אשרת הגירה (ויזה) לארה"ב. הקונסוליה מעניקה שירותים לכל הפלסטינים שחיים בשטחים הכבושים. במסגרת הליכי המיון, על מבקשי האשרה להתייצב לראיון פנים מול פנים בירושלים. תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה זקוקים להיתרים מהצבא הישראלי כדי להגיע לראיונות האלה; כאשר מדובר בתושבי עזה, ההיתרים מוענקים לאחרונה בקושי רב, בגלל הסגר.

מדצמבר 2014 ועד אפריל 2016, שאדי החמיץ שלושה מועדים שנקבעו לראיון בקונסוליה, משום שהרשויות הישראליות לא הגיבו בזמן – או שלא הגיבו כלל – לפניותיו לקבלת היתר מעבר. בכל פעם שהחמיץ את המועד, תיאם מועד חדש, הגיש בקשה חדשה והמתין מחדש.

בפעם הרביעית, ביוני 2016, נאמר לו שנאסר עליו לצאת לראיון "מטעמים ביטחוניים". זאת, למרות שכמה מן הבקשות הקודמות שלו נענו בחיוב, ונסיעתו אז בוטלה רק כי המועד שנקבע לראיון כבר חלף. שאדי, כמו נציגיו המשפטיים מארגון גישה, אינם יודעים מהם ה"טעמים הביטחוניים" שבגינם נמנע ממנו לבקר בקונסוליה האמריקנית, וגם לא מדוע חלף זמן רב כל כך עד שהועלו שיקולי ביטחון אלה, בהינתן שקודם לכן ניתנו לו היתרים. הגשנו עתירה לבית המשפט כדי לנסות לברר את הדבר. מועד הדיון נקבע להיום, יום האהבה.

בינתיים, איה ילדה, ומגדלת את בנם, אחמד, ילד יפה ובריא, שעדיין לא פגש את אביו. ביום האהבה הנוכחי ימלאו לפרידה הכפויה של בני הזוג יותר משנתיים.

  1. חתן במעבר ארז

אהובינו הראשונים הם הורינו. הורים יעידו כי האהבות הגדולות בחייהם הן ילדיהם. זהו גם המקרה של אשה שלה עזרנו לאחרונה. נכנה אותה אנהר, בת 46, ובנה, שיכונה מוחמד, בן 21.

אביו של מוחמד הוא אזרח ישראלי, ולכן מוחמד זכאי לאזרחות ישראלית מלידה. אנהר, פלסטינית תושבת עזה, וכך גם כתוב בתעודות שלה. לפני כמה שנים, מוחמד בחר לחיות בישראל. כצעיר בתחילת דרכו בחיים, העריך שמבחינה כלכלית עתידו יהיה טוב יותר בישראל. הוא נפרד מאמו בנשיקה והבטיח לחזור לבקר. סצינה מוכרת, שמתרחשת מדי יום ברחבי העולם. מה שחריג כאן הוא העובדה שאנהר ומוחמד יצטרכו לבקש אישור מהרשויות הישראליות כדי לבקר זה את זו, ולהוכיח שהסיבה למפגש הומניטרית דיה כדי להצדיק מתן אישור, וזאת למרות שהם חיים במרחק נסיעה קצרה זה מזו. חתונתו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה מהווה סיבה הומניטרית שכזו, על פי הקריטריונים שקבעה ישראל למעבר אנשים דרך מעבר ארז.

מוחמד פגש את האשה בה התאהב כמה שנים לאחר שהגיע לישראל. הוא ובחירת לבו החליטו להתחתן. אנהר לא הצליחה להיכנס לישראל כדי לפגוש את כלתה לעתיד או את מחותניה, או כדי להשתתף במסיבת האירוסין. היא כן זכאית להשתתף בחתונה עצמה, ובחתונה בלבד. סייענו לה בתהליך הגשת הבקשה להיתר, לחצנו לקבלת תשובה בזמן, כך שתספיק לקחת חלק בחגיגות החתונה, ולאחר מכן, כשאנהר עוכבה במעבר ארז ביום שלפני החתונה, לחצנו על הרשויות לתת לה לעבור סוף סוף.

בשש בערב, לאחר שקיעה, כשהמעבר כבר סגור רשמית ומוחמד ממתין במגרש החניה המתרוקן, ובעוד הכלה ואורחים רבים נאספים למסיבת החינה (המתרחשת ערב החתונה), אנהאר הופיעה בפתח המעבר, ונפלה לזרועותיו. השניים התאחדו למשך כמה ימים של חגיגות ושמחה.

  1. קודם אהבה, אחר כך נישואים, ואז תינוק?

מר וגברת ה' נישאו בעזה בשנת 2010. שניהם חלמו על ילדים והשתוקקו להקים משפחה יחד. במשך כמה שנים, בני הזוג ניסו להיכנס להריון, ללא הצלחה. הם התחילו טיפולי פוריות, קודם בעזה ולאחר מכן בגדה המערבית.

בני הזוג, שלמרבה המזל יש בידיהם האמצעים לממן את הטיפולים, היו נחושים להמשיך בניסיונות, והחליטו לעבור טיפולים מתקדמים, שזמינים רק בארצות הברית. כדי להגיע לשם הם היו צריכים לקבל אשרה, וכדי לזכות באשרה היה על שניהם לנסוע קודם לקונסוליה האמריקאית בירושלים, לראיונות לקבלת ויזה.

הם הגישו בקשות להיתרים דרך הוועדה האזרחית הפלסטינית, ופנו גם לגישה. פנינו לרשויות הישראליות בשמם, תוך שאנו מציינים את נחישותם לממש את זכותם הבסיסית ולהגשים את חלומם, המשותף לאנשים רבים כל כך ברחבי העולם, להוליד ילדים משלהם. שבוע לאחר מכן, קיבלנו תשובה מהצבא כי אושרה בקשתה של גברת ה' בלבד.

למחרת ערערנו, תוך שאנו מזכירים כי, במקרה שהצבא אינו מודע לכך, כשמדובר בהבאת ילדים לעולם, צריך שניים לטנגו. כמה ימים לאחר מכן, הצבא חזר בו ואישר גם את בקשתו של מר ה׳. בני הזוג נסעו לירושלים ובקשות האשרה שלהם אושרו. אנחנו מקווים שזוהי רק ההתחלה של התגשמות חלומם, ומאחלים להם רק טוב.

 

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה זכויות אדם, מדד השליטה, מעבר אנשים לעזה, מעבר אנשים מעזה,‏ עם התגים , , , .‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים